מסיבה לא ברורה התחלנו להתכתב על לימודים בשעות הערב דבר שאחרי כמה פעמים הפך לרמיזות משותפות וכו'.
אחר כך כבר לא דיברנו יותר על לימודים אלא על מה שנעשה אחד לשנייה ולהפך ברמיזות שכאילו תמימות עם הרבה סמיילים שמנסים להיות שובבים ולהתחבא מהכוונה האמתית שמתחוללת בדמיון.
כיוון שאנחנו באונ' הפתוחה והלימודים מאוד גמישים התחלנו לתאם את הלו"ז ככה שנלמד יחד.
אבל שני מכשולים מנעו את הבגידה לפני שהיא קרתה.
היא עדיין גרה אצל ההורים שלה, ואני לא הסכמתי להביא אותה אל המיטה של אשתי (נראה לי שמעבר לבגידה זו תהיה חוצפה לא הגיונית אפילו).
אז ככה היינו מחרמנים אחד את השני בצ'אט של הפייסבוק ואשתי הייתה מרוויחה מזה את הסקס הכי טוב שיכולתי להוציא ממני.
כי יש משהו בוער יותר בסקס כשהוא מונע מפנטזיות מאשר שגרה.
ככל שעבר הזמן היא החלה לפתח רגשות אל "המבוגר יותר" מבני גילה שמבין אותה וכל התסריט הריטואלי הזה של הבגידות הקלסיות.
במקום מסוים גם פיתחתי רגש מעבר למשיכה, כי יש גבול כמה אפשר להיחשף לבנאדם בלילות על בסיס גבוה מבלי להכניס אותה אל הלב.
ביום מסוים כשכבר היה ברור שמעורבים רגשות הדדיים קבענו עובדה תוך כדי הצ'אט שזה בלתי נמנע ושזה יקרה בננו.
הגענו לשיעור האחרון של הסמסטר לבושים היטב, ישבנו יחד בשולחן ושלחנו ידיים בספסל האחורי מתחת לשולחן (איזה מזל שיש שם את הקרש הזה שמסתיר את הרגליים).
בדרך הביתה, כמו בכל הפעמים שהסעתי אותה הביתה והצלחתי להימנע מלטרוף אותה, היא המשיכה עם הרמיזות הטיזריות האלה שלה על מה שהיא אוהבת, רק לא בשפה ברורה, אלא רק ברמיזות...
כל כך מגרה, כל כך מפרגנת לגבר שהבערה הורגת את הזין של הבנאדם.
הגענו אל הרחוב שלה, והגיעה הזמן לרדת, כמו שתמיד השתפנו עד כה ולא עשינו כלום, היא כנראה חשבה שגם הפעם נשתפן, אז חייכה ואמרה שלום. תפסתי לה את העורף ברכות והצמדתי לראשונה מזה סמסטר שלם של טיזינג את שפתייה לשפתיי.
כמעט שעה של נשיקה ארוכה מאוד, אכלתי אותה, את כל הטעם שלה, את הצוואר שלה, את התליון שלה, בין חריץ שדיה, את הריח המדהים שלה.
אחרי שעה של אש, שאם היינו מוצאים מקום להתחבא בו אז ברור שלא היה ללילה הזה מעצורים, אחרי שעה נפרדנו.
גם כי אמא שלה הספיקה לדאוג לה ולהתקשר בזמן הזה וגרוע יותר מכך, גם אשתי.
הגעתי הביתה אחרי שנכנסתי קודם לתחנת דלק לקנות שתייה וחטיף כדי שיעבירו מפני את הטעם של "הרוסיה הכוסית" שאני מנסה לעשות מהצד ונכנסתי הביתה.
במשך כל אותו סמסטר לא הרגשתי אשם עד אותו הלילה.
הרגשתי אשם מאוד, אשתי שתזכה, היא אשה טובה ואוהבת מהסוג שלא קיים עוד.
אשתי היא כיפה אדומה אפילו, רק לא מהסיפורים הקינקים שזכינו להכיר בהוד חרמנותינו, אלא יותר באופן של הדובונית אכפת לי המתוקה.
אשתי היא גם נראית מצוין ואני לא סתם משוויץ, צופרים לה ברחוב המנוולים האלה כל פעם מחדש.
אני אוהב אותה והיא האשה הכי טובה שהגורל יכל להתאים לי, זה מדהים לחשוב שעם כמה נרשעות ורעות לב מודרניות ביליתי בחיי, בסוף התחתני עם דרדסית (רק לא בלונדינית, אלא ברונטית).
בכל אופן, למחרת עוד הסתרתי את החרטות שלי מהכוסית שאיתה התחיל רומן מהצד והמשכתי במשחק.
אבל יומיים לאחר מכן אמרתי לה שקשה לי ואני חייב לקחת זמן להחלטות.
כנראה שאני הכי מתאים לאשתי שיש, כי החלטתי שמה שלא יהיה, אני ממשיך רק עם אחת מהן.
כלומר או שאני מתגרש והופך את הרומן המתהווה (בהסכמה ברורה, כי דיברנו על אופציה כזו רגע לפני) לקשר מחייב, או שאני ממשיך עם אשתי כי רגע צריך לנחות חזרה אל הקרקע ולהבין שאולי אני שורף את החיים שלי למען ריגוש כמעט פורנוגרפי, או שלא כמעט אלא ממש (למרות שמגיע לה הקרדיט, היא נשמה טובה ומי שיזכה בבחורה ההיא יהיה ככל הנראה מאוד מאושר בחלקו).
בקיצור, אין לי את זה בדם שלי, את העור הכפול, את שתי הפנים.
אחרי בדיוק שלושה שבועות שלחתי לה מכתב בפייסבוק על שבו סיפרתי לה את כל מה שעבר עלי כולל המחשבות לגירושים.
היא השיבה לי את אחד המכתבים המרגשים ביותר שיש שמפאת כבודה לא אחשוף את רגשותיה כאן, ונפרדנו לדרכינו סופית, חסמנו בפייסבוק אחת את השני וכל מה שנשאר לי ממנה זה המכתב האחרון (מחקתי את התכתבויות כל הסמסטר) והשיר שהקדשתי לה.
בקיצור המסר של השיר, היא נשארה לי במקום מסוים בלב, מקום שלא יוחלף כי ככה בחרתי עם עצמי.
אבל אני באמת אוהב את אשתי והייתי בוחר בה בכל יום.
התוצאה של כל העניין הזה עם עודף החרמנות והסקס המטורף שביליתי עם אשתי, אנחנו בהריון! אני הולך להיות אבא!!! 
ואין מאושר ממני, כל כך שמח, כל כך כל כך שמח שאין לתאר.
הסיבה שסיפרתי את זה כאן היא שאין לי שום אופציה לספר את זה לאף אחד בעולם הזה.
ואתם בטח מנחשים כבר למי הכי הייתי רוצה לספר את זה...
