חושך, אבל לא מפחדת.
לבד, אך לא חשה בודדה.
ללא תיאבון, גם לא רעבה.
אני בלי בגדים ולמרות זאת, לא מרגישה עירומה.
מרגישה כבדות רכה בראש ועדיין יציבה ומודעת לעצמי.
יושבת על כסא גבוה, ידיים על הבר הביתי.
נשענת עליו קלות, השדיים מעל הבר והפיטמות מרפרפות - נוגעות לא נוגעות - בעץ הקר.
הן זקורות והמגע שולח אל הגוף רעידות קלות.
הרגליים צמודות, כפות הרגליים היחפות מונחות על קרש הכסא.
מרגישה את שפתי הכוס מתחככות אחת בחברתה וזה מציק כי יבש לי.
אני בביתי, בטיריטוריה שלי.
מרגישה הכי טבעי, הכי עצמאית והכי לא 'דופקת חשבון לאף אחד'.
אבל למרות זאת, לא מסופקת, לא מאושרת, יודעת שחסר לי, הרבה.
לוקחת את מכשיר הפלאפון בידי, אולי בפעם המאה הערב, אין חדש, אין חיווי ואין סימן ממנו.
מאוכזבת, מרגישה מוזנחת, כנראה כבר מיואשת מלצפות לו.
מסיימת ב'שוט' אחד את מה שנשאר בכוס, עד שחתיכות הקרח באות במגע קר אך מרענן עם שפתיי.
מחליקה באיטיות מהכסא הגבוה, הישבנים מתכווצים להם.
אני נעמדת, נמתחת, סוגרת את אצבעות יד ימין על יד שמאל ומגביה אותן גבוה, מעל הראש.
מביטה קדימה, העיניים נפגשות במראה הגדולה התלויה על הקיר.
אוהבת את מה שאני רואה, את עצמי, את גופי.
השדיים זקופים מהרגיל עקב מתיחת הגוף, הרצפה הקרירה והעובדה שאני יחפה משאירים את הפיטמות זקורות.
העינים יורדות מעט, מטיילות על הבבואה הנשקפת אלי בראי.
נעצרות באיזור המפשעה המגולחת.
הידים נשמטות אל צידי הגוף.
פונה לעבר גרם המדרגות שמוביל אל חדרי ומטפסת בהן בזהירות.
דקה קלה עברה לה ואני כבר במיטה, שרועה על הבטן, לחי ימין מונחת על המיטה ידיים פשוטות קדימה וחובקות בכרית שנמצאת לפני ראשי.
הרגליים מפוסקות מעט, נושמת נשימות קלות ורגועות וכך אני 'צוללת' לשינה טובה וחזקה.
כעבור זמן לא ידוע אני מקיצה בפתאומיות משנתי.
יד חמימה ומחוספסת בין רגליי, כף היד צמודה לירכיים וקצות האצבעות נוגעות לי בכוס.
החספוס שלהן מציק לי מעט.
הגוף מרגיש כבד, השרירים תפוסים והראש מסתובב, המוח שלי לא צלול.
זזה מעט עם הגוף ומתחילה להרים את חלקו העליון בכדי להביט מסביבי.
ואז הכרית שלי מונחת לי על הראש והיד החזקה שאחזה בה דחפה איתה את ראשי חזרה אל המיטה בעדינות אך בקשיחות.
ויתרתי מהר.
לא מתאים לי.
אך הפעם זה היה שונה.
אולי בגלל האלכוהול, אולי בגלל החרמנות.
מה שבטוח, למחשבות שרצו לי בראש לפני כמה שעות על דברים ומעשים, בעיקר מגונים, היה חלק גדול בכניעה המהירה שלי.
מעבר לידיים הנוגעות בי, הרגשתי אותו בחדר.
הרגשתי את המזרון מתכווץ לו בעקבות הישיבה שלו מאחורי גופי.
הוא לא דיבר, לא נשם, לפחות לא שמעתי.
שוב חושך, אבל עכשיו קצת פוחדת.
לא לבד, אך הפעם חשה בודדה וללא הגנה.
אני בלי בגדים ומרגישה ערומה וחשופה.
מרגישה כבדות חזקה יותר בראש ולא מודעת לקורה עימי.
היד שלו לא נחה.
האצבעות, ארוכות ובטוחות מטיילות בין רגלי, בהתחלה בין הירכיים החמימות, נוגעות בהן, לוחצות מעט, הוא מרגיש את הנשיות שלי.
הן ממשיכות פנימה יותר, לא 'חופרות' אך נוגעות נכון, במקום נכון, אולי בזמן הנכון, מקווה שמדובר באדם הנכון...
מרגישה לחות קלה מבצבצת לה בין רגליי.
האצבעות המחוספסות נוגעות יותר, לוחצות יותר אך עכשיו הן כבר לא מציקות.
הלחות שעטפה אותן, הופכת את המגע לנעים יותר.
אני רוצה יותר.
הוא יודע את זה.
האצבע שלו נעצרת מעל שפתי הכוס, הוא מסובב אותה ומעסה לי את העור הרגיש בקצב שלא משאיר מקום לאדישות.
האגודל שלו יורד אל השפתיים, מזיז אותן הצידה ומחליק פנימה בעזרת הרטיבות המתפרצת.
הקצב וההתאמה בין פעולת האצבעות, מותאם ומחושב.
מה שאומר לי שמדובר באחד שמבין ענין.
חשה את החרמנות משתלטת על גופי אט אט.
זה מתחיל בבטן התחתונה ששולחת אל מוחי שדר שאומר: 'משהו טוב הולך לקרות'..
אח"כ זה יורד נמוך יותר אל עבר הכוס ששולח גלים של חום והנאה אל שאר הגוף.
הרגליים זזות בעצבנות מצד לצד, מגיבות למגע הנעים, המרטיב והמחרמן.
שוכחת איך זה התחיל.
עכשיו, לא רק שאני לא מודעת לגופי, אני גם לא מודעת לגוף הזר שיושב על ידי.
משתחררת, נותנת להרגשה הטובה לעטוף אותי.
כבר לא חושבת מי זה, מה זה, לאן זה מוביל ואיך זה יסתיים.
פשוט מתעלמת מהסביבה ומתחברת להנאה.
הגמירה לא איחרה לבוא.
והיא באה בגלים, מתפשטת ושולחת צמרמורות נעימות אל הבטן, הרגליים, מרגישה אותן אפילו בין האצבעות.
והוא ידע שזה יבוא.
לא ויתר, לא זז, לא עזב, אלא המשיך לגעת, אך עכשיו כבר יותר בעדינות.
האורגזמה מגיעה לשיאה ועכשיו אני כבר לא זזה אלא מצמידה את הרגליים והירכיים חזק אחת לשניה, סוגרות על היד שלו שנמצאת ביניהן עד שהגוף נרגע ונח ללא תזוזה על המיטה.
הוא שולף את ידו מבין רגליי, הרטיבות הרבה נמרחת על הירכיים.
היד שאוחזת בכרית שעל ראשי מרימה אותה מעט, מפנה מקום ליד השניה להתקרב אל פניי.
הריח החזק היכה בי בעוצמה.
ריח של כוס.
ריח של סקס.
ריח מטמטם.
היד הגדולה עוטפת את פניי.
האגודל על הלחי, מתחכך בה ומעסה אותה יחד עם הרטיבות שעליו.
האצבעות יורדות מהמצח דרך האף אל הפה שלי.
הן מפשקות את שפתיי הפה וכשכף ידו מתחת לסנטרי הן נלחצות פנימה.
הלשון שלי מלקקת אותן, טועמת את עצמי, את הכוס שלי.
תחושת ההנאה שחשתי בין רגליי, שוככת ומתחלפת בלחץ שמרגיש לי כרצון להשתין.
עדיין לא מפנה את הראש להביט במי שאיתי.
חבל.
כי מהר מאוד, צעיף עשוי מצמר בצבע שחור מונח לו על פניי.
הידיים החסונות שלו אוחזות בשערי הפזור, אוספות אותו ומרימות בעזרתו את ראשי מעט גבוה אך לכיוון המיטה בכדי להעביר את הצעיף אל צידן השני של פניי.
קשירה חזקה, אך לא לוחצת, משאירה מרווח מתאים.
שוב חושך, אבל עכשיו מתמזגת בו.
לא לבד, אך הפעם חשה בידים בטוחות.
ערומה ורק צעיף לראשי.
מרגישה צלילות ורוגע מתפשטים על גופי.
לא מבינה.
אין לי הסבר הגיוני לתגובות של גופי.
אי אפשר להסביר בהגיון סיטואציה מוזרה שכזו.
גם לא מנסה, כי קול חזק בראשי אומר לי להישאר כנועה, להישאר רגועה, להפקיר את גופי ואת עצמי למעשיו של הזר.
הוא כבר לא נוגע, רק יושב לצידי ואני מרגישה את עיניו נעוצות בי, מביטות ובוחנות אותי.
לחץ השתן שרוצה לצאת, שוב מרגיש לי ואני זעה באי נוחות.
האלכוהול הרב ששתיתי אמש מתחיל ללחוץ..
מוציאה לשון ארוכה החוצה ומלקקת את שפתיי, טועמת שוב את מה שנמרח עליהן לא מזמן.
הוא מבין את הסימן.
יודעת שהוא לא חיכה לו, אבל שמח לראותו.
היד החזקה שלו שבה אל שיערי, אוספות אותו שוב, הפעם אל תוך קוקיה דקיקה.
השיער נמתח עם ידו למעלה ואני מרימה את גופי בעקבותיו.
הוא לא עוצר.
ממשיך להרים ואני חייבת לקפל את רגליי ולעבור לתנוחת כריעה אל ארבע.
עכשיו הוא מוביל את ראשי מחוץ למיטה ואני מרגישה לאן.
נתמכת בידיי במיטה ומורידה רגליים בזהירות אל הרצפה.
הישבן שלי מופנה אל עבר פתח החדר, הידיים על המיטה, מרגישה את השדיים תלויות באויר.
אני חמה.
חרמנית.
רוצה עוד.
רוצה מעבר.
מנענעת קלות את ישבניי.
השדיים הכבדים, מתנדנדים מצד לצד.
מחכה לשמוע אותו עושה משהו עם זה.
מדמיינת אותו מפשיל את מכנסיו, יורד על ברכיו ומסיים את מה שהוא התחיל.
בחורה, שווה, כנועה, מתמסרת ובתנוחה מזמינה.
מה צריך גבר יותר מזה?
אבל הוא גבר מזן אחר.
הוא צריך יותר מזה
הוא כנראה יקבל יותר מזה.
ככה אני.
יודעת ש'יותר מזה' עלול להיות לא נעים, לא רגיל, עלול לתפוס אותי לא מוכנה.
אבל גם יודעת ש'יותר מזה' יהיה חדש לי, ירגש אותי, יפתיע אותי.
ככה אני ואני שלמה עם מי שאני.
שומעת אותו פותח ארון וסוגר.
מגירה נפתחת ונסגרת.
הוא מחטט קלות ומוציא את מה שרצה.
הידיעה מכה בי בעוצמה.
הוא יודע מה הוא עושה.
הוא יודע מה הוא מחפש והוא יודע גם היכן למצוא את זה.
זה מרגיע אותי יותר ואני מוצאת מקום לקוות ולהאמין שאני בידיים טובות.
מרגישה אותו רוכן מאחורי על ברכיו, מרים בידו רגל אחת ומלביש עליה משהו שמרגיש כמו בד.
רגל שניה מורמת באויר ומונחת חזרה לרצפה.
הידים שלו אוחזות בבד ומעלות אותו אל עבר מותניי.
תחתונים.
שלי, אבל הוא בחר לי.
כשהוא מסיים להלביש אותי בהן, אני כבר מרגישה.
הן מבד כותנה דק, חלק ונעים למגע.
תחתון בגזרת הבוקסר הנמוך.
הוא מעביר יד על הישבנים המורמים, נהנה לראות אותם עטופים היטב בתחתון.
אני יודעת שאני נראית טוב בהן.
אני יודעת שהן יושבות היטב על גופי.
מרגישה כוסית.
הוא זז הצידה, שומעת אותו מרים חפץ מסויים.
שוב רגל באויר.
הפעם הוא מלביש לי מגף גבוה מעור עליה.
גם רגלי השניה זוכה למגף כזה.
מנחשת באיזה זוג מדובר.
המגפיים האדומות, בעלות העקב הגבוה.
הפעם אני יודעת שאני נראית שונה.
השילוב של רק תחתון לגופי, מגפיים צעקניות והתנוחה שבה אני נמצאת, גורם לי להרגיש זנותית, מזמינה.
טוב לי עם זה.
מקווה שגם לו טוב, שהוא מרוצה מהתוצאה של הבחירות שלו, בי ובבגדיי.
שוב תזוזה שלו בחדר.
אני מנסה להשתמש בחוש השמיעה, המגע ובדמיון בכדי לנסות ולתאר לעצמי איך הוא נראה.
אצבעות ארוכות, מחוספסות, גוף שבתזוזות שלו עושה קולות של מישהו לא קטן, גבוה.
לא מצליחה לחבר את הנתונים הדלים למישהו שאני מכירה.
אולי כי אני מכירה כמה.
כמה גברים שמתאים להם לעשות בי דברים כאלה.
שיודעים שאני רוצה דברים בצורה כזו.
אי הידיעה, לא מטרידה.
אפילו מוסיפה לתחושת ההמתנה והציפיה לבאות.
הוא שוב מתקרב אלי.
עומד ומתכופף אל ראשי.
הוא שם על ראשי משהו שאני מזהה כקולר, כמו של כלבה.
שומעת אותו סוגר אותו על צווארי ואז הוא מושך את החבל הקשור אליו בחוזקה ואני מתייצבת בעל כורחי על ברכיי.
מותחת את הגוף למעלה, מיישרת מבט קדימה למרות שאני לא רואה כלום.
נזכרת בגוף שלי משתקף במראה למטה מלפני כמה שעות.
אז, אני אהבתי.
עכשיו, גם הוא אוהב.
הוא מתחיל ללכת, כנראה יוצא מהחדר.
החבל נמתח בעקבותיו ומושך את ראשי בתנועה סיבובית אל עבר הדלת.
כמובן שאני נופלת לרצפה, מניחה את ידיי אינסטינקטיבית על הרצפה וממהרת לזחול בעקבותיו לפני שיכאב לי מהידוק החבל בצוואר.
הצעדים שלו לא מהירים, אך גם לא איטיים.
בטח שלא מותאמים לקצב של בחורה על ארבע...
אבל הוא צועד.
ואני מנסה לעמוד בקצב.
לא ממש בהצלחה מדהימה.
אני זוחלת מהר, מידי פעם הראש נמתח קדימה והחבל המתהדק על הצוואר גורם לי להיחנק מעט.
הידיים לא תמיד יציבות ונשמטות על הרצפה מדי כמה פסיעות.
אבל אני לא מוותרת.
עד שהוא נעצר ואני מגלה זאת בכך שאני מתנגשת ברגליו.
הפנים שלי מתחככות במכנס הג'ינס שלו.
הוא מרים את כף רגלו ועם הנעל מרים את סנטרי למעלה.
מרגישה את העיניים שלו חודרות לעיניי.
שוב מנסה לדמיין אותי, אותו, את המצב שלנו.
הוא עומד, לבוש, מרגישה את הנוכחות הכריזמטית והבטוחה שלו.
אני על ארבע, רק תחתון ומגפיים לגופי.
ויש לי גם קולר.
פעם ראשונה מאז שהתעוררתי שאני יוזמת, נוקטת צעד, מרגישה צורך לעשות משהו.
אני מתייצבת חזרה על ברכיי, שולחת זוג ידיים קדימה, ממשמשת את רגליו ואז עוטפת אותן, מחבקת ונצמדת עם גופי אליו והראש שלי נשען על מותניו.
מרגישה עם לחי את מפשעתו, את ה'אוהל' שיוצר הזין שלו.
מחשבה מהירה: גדול, ארוך ועבה.
דקות או שעות יגידו..
לרגע אחד הוא לא זז, לא מגיב.
כנראה הופתע מהמעשה שלי.
ואז הוא אוחז בידיו את ראשי, מצמיד אותו יותר אליו.
היד שלו עוזבת את החבל והוא מלטף את שיערי, מוריד את הקוקיה שאחזה אותו, פורע את השיער והאצבעות שלו מחליקות שוב ושוב על שיערי החלק עד לצוואר וחוזרות חלילה.
לראשונה הלילה, אני מרגישה חום אנושי נוגע בי.
מגע לא מרפרף, לא רק מיני.
מגע עמוק, אוהב, קצת מגן.
השילוב המפתיע בין הסיטואציה המינית כ"כ על גבול ההשפלה לבין המגע המפתיע והנעים, גורם לי לרגש חזק שממלא אותי כ"כ עמוק, הפעם גם בלב.
אני משתנקת קלות, דמעות סוררות יוצאות להן מעיני, מרטיבות את הצעיף שחבוש לו על פניי.
למרות שהוא לא רואה, הוא מרגיש.
הוא יודע.
כי הוא מבין.
חיבוק צמוד נוסף והוא מרחיק אותי מעט ממנו.
מוריד את ראשי ארצה ואני שוב נשענת על ידיי, מצפה לבאות.
הוא מתכופף, שם את ידיו מתחת לבטני, אוחז בי חזק ומניף את גופי למעלה.
לא רומנטי, לא ג'נטלמני, הוא לא הרים אותי כמו שגבר שמרים את אהובתו אוחז תחת רגליה וראשה ונושא אותה.
הוא הרים אותי מתחת לבטני כשרגליי וראשי תלויים באויר.
כמו כלבה שבעליה נושא אותה.
לא מופתעת, מרגישה בנוח עם זה.
מרגישה כלבה!
הספיק לי רגע אחד אוהב שלאחריו חזרתי בטבעיות למצב הקודם.
הוא ירד במדרגות, פסע לעבר הסלון הגדול והניח אותי על השטיח שהיה פרוש לו שם על הרצפה.
שוב מרגישה לחץ בין הרגליים.
צריכה להשתין וזה לא מרפה.
מעיק.
וזה פשוט נפלט לי.
לא השתן..
הדיבור, המשפט.
'אני צריכה להשתין', אני אומרת לו.
שוב שקט.
מרגישה שהרסתי קצת את ההרגשה המיוחדת שגרמה לי השתיקה ההדדית.
אך הייתי חייבת.
ועכשיו אני מצפה לתגובתו.
החבל שוב נמתח, שוב הוא מתחיל לצעוד, הפעם אני מזהה שזה לכיוון דלת הבית.
הדלת נפתחת, הוא יוצא.
אני נעצרת, נאחזת בידיי וציפרוניי ברצפה החלקה.
הוא מרגיש, הפעם הוא גם עוצר.
מרכינה את הראש, לא מדברת, לא מסמנת עם ראשי מאום.
המחשבה על מה שהוא רוצה לעשות מרעידה אותי ומעבירה בי צמרמורות של פחד מהמעשה ואי נעימות מעצמי וממנו.
מחכה.
מצפה שיוותר, שייסוג, שישנה כיוון לעבר השירותים.
אך הוא לא זז.
הדלת עדיין פתוחה, הוא מחוץ לבית, אני עדיין בפנים, על ארבע וקשורה.
משום מה אני יודעת שהוא לא יוותר.
אבל גם יודעת שהוא לא יכריח, לא בכוח.
הוא לא כזה.
הוא מחכה לי.
אם לא אסכים להמשיך בצעידה החוצה, אולי גם הוא לא יצעד חזרה פנימה.
אולי הוא פשוט ישאיר אותי ככה, חרמנית, חמה, רוצה, משתוקקת להמשך ויילך לו לדרכו.
