מחט בערימת שחת.
החורף מביא עימו גשמי ברכה, חשק למרק ושינה עריבה.
הרבה צדדים יפים לו לחורף אבל בכל הנוגע לציד ברחוב, החורף מביא עימו שממה, בצורת ואפיסת כוחות בניסיונות חוזרים ונשנים למצוא את זו שמספיק אמיצה או מיואשת כדי לפקוד ולתפוס את עמדתה ומשבצתה ברחוב.
כאדם אופטימי ושאוהב ומעדיף תמיד להסתכל על הצדדים הורודים וחיוביים של החיים והמצבים, גם כאן אני מסתכל על חצי הכוס המלאה של מה שיש לחורף להציע- טייטסים וגרביונים, דילול ריחות זיעה, ניטרול הצורך לצוד עם מזגן דלוק כל הזמן, צמצום התחרות, התענגות על כוס קפוצ'ינו בפיטסטופ ולסיום- מי שלא חווה מציצה של זונת רחוב באוטו תחת גשמים ורעמים לא ידע שמחה מימיו. על זה נאמר: "שמחת בית השואבת".
אני קורא כאן על התסכול של החברים הציידים ובהחלט מבין לליבם. אבל יש בי גם קול שתוהה ושואל האם אותו צייד אכן השקיע את מירב המאמצים והמשאבים כדי למצוא את זו המיוחלת.
לא די לבוא עם תודעה וכוונה לעשות סיבוב, גם זה הנמשך שעתיים. צריך לבוא עם ידיעה שהלילה שלך מוקדש לציד ועם רצון לעבוד קשה כדי להשיג את מבוקשך. זה אומר לא רק להסתובב שוב ושוב אלא גם לתפוס עמדה, להמתין ולתצפת. כמובן שהכרחי להגיע חמוש בסבלנות ושלל אקססוריז שינעימו את זמנכם ויעזרו לעבור את המסע בשלום- החל מחטיפים ופינוקים ועד לביגוד חמים ונעים, כרית למנוחה וערכת התרעננות והתעוררות.
בחורף אמנם צריכים לעבוד יותר קשה אבל תאמינו שהלילה נשאר לילה על שלל הסיפורים וחוויות שיש לו לספק. אני מביא כאן את סיפורו של אחד הלילות האחרונים ומסע הציד שלי במתחם התחנה.
אני מתמקד במתחם הזה הכה אהוב עליי. אני קורא כאן על מעלליה ומידותיה של ניקול מחולון אבל אני נשאר נאמן לתחנה הישנה והר ציון, לא מתפזר ולא מתחלק. יכול להיות שאני מפסיד חוויה מיוחדת במינה אבל אני מרוויח זירה שאני מכיר אותה כמו את כף ידי, החל מהדמויות ועד לטופוגרפיה של השטח. זה, חברים, נותן הרבה בטחון ותחושה של בית, במרכאות כפולות ומכופלות.
מתחיל בסבב שלי והאקשן מתחיל כשאני פונה בשביל עכו. ציר צר וחשוך, מיד מזהה כמה נרקומנים כאילו עמדו שם לקבל את פניי. אבל לא לי הם ציפו אלא לחומרים הגורמים (יש אומרים) להם לרחף ולהתנתק. חלק מהם עוסק בחיפושים קדחתניים בין אשפה וזוהמה אחר דבר מה, חלק מהם נראה מצא את מבוקשו וחלק אחר ישובים על הרצפה, בין שלוליות ושברי בקבוקי זכוכית, לרגע אפשר לתהות האם מדובר בגוויות. מה שבטוח, איבדו כל צלם אנוש.
חולף על פניהם, מביט ימינה ופנימה לתוך גדר החניון ורואה אקט מלא אשר מתקיים בין מה שנראה כמו דייר רחוב לבין עלמת רחוב מהסוג העלוב ביותר. הבחורה שמה לב לנוכחותי אבל נראה שהדבר לא מפריע לה, אני משער שהריח והגועל האוחזים בה (תרתי משמע) הרבה יותר מטרידים ומפרים את שלוותה. בשכנות לרכבי עומד נתין זר המציץ לנעשה בחניון, נשען על כלי התחבורה שלו- אופניו. אגב, לא פעם יצא לי להבחין שם באקטים מלאים ואפילו אורגיות המתקיימות לעיני כל בין כתלי החניון. בכל אופן, חניון לא מומלץ בעליל להגיע אליו עם זונה. ממשיך בדרכי ובקצה השביל רואה זונה ממין זכר, איש מבוגר עם פאה חומה, לא יכול שלא לתהות מי יעלה לרכבו "דבר" כזה. אבל אם הוא עומד שם כנראה שהוא יודע מה הוא עושה, יש כנראה ביקוש, או יותר נכון, סטייה לכל דבר.
כאן מסתיים לו שביל עכו, שביל לאמיצים (או כסילים) בלבד.
ממשיך את הסיבוב, מגיע להר ציון ועובר בין כל הסמטאות, פינות וחניות שאני מכיר. במהלך הסיבובים יוצא לי לראות את אלבינה, מאשה (שצועדת עתה בלי הקביים), אילנה, אלכסנדרה ועוד כמה בנות, ביניהן נטאשה (אגב, תמוה איך אין אף דיווח עליה, למרות שהיא מגיעה בקביעות ויש לה מיקום אסטרטגי על הר ציון. לאחרונה דגמתי אותה והייתה לא רעה בכלל, אל תתנו לפנים החמוצות שלה להטעות אתכם. בכל מקרה, זו הייתה הערת ביניים, לא בדיווח זה המקום להרחיב את היריעה עליה). אף אחת לא ממש עשתה לי את זה ולא גירתה אותי מספיק.
עשיתי פיטסטופ וחזרתי רענן למסע הציד. מגיע לחתנה המרכזית ובעודי עובר ברחוב השרון לכיוון רחוב השומרון, אחרי חניית הקוקסינלים, אני קולט מחזה קשה לעיכול. אני מזהה מכרה וותיקה שלי מעולם הזנות, מישהי יקרה לליבי שסיפקה לי בעברה חוויות מרגשות ומרנינות לצד מפגשים הזויים ובלתי אפשריים. כיום היא מחוקה וגמורה לחלוטין ואין עוד אני אוסף אותה. אפילו לא אומר לה שלום כי לא יכול עוד לסבול את פני האכזבה והצער שהיא מגלה כשאני מסרב להעלותה במצבה ובעליבותה.
אותה מכרה יושבת על מדרגות וסביבה מתקבצים 4 מסתננים. צר לי לאכזב את שוחרי השלום והדו קיום שביניכם, אבל אותם אפריקנים לא הושיטו ידיים כדי לעזור לה לקום. הם אכן הושיטו ידיים אך היה זה בכדי למשש את גופה, חלקם אף הצליחו לנשקה. היא מתנדנדת מצד לצד, עיניה מנסות להתפכח אך לא מצליחות, ידיה חלשות וכמעט לא מגיבות אך התנועות לא מותירות ספק שאין זה רצונה ואין זו הסכמתה למה שהתרחש. אני עוצר ממש לידם, מביט בנעשה וחווה את זה כסצנה שכאילו לקוחה מסרטי הטבע של נשיונל ג'אוגרפיק: להקת אריות נטפלת באגרסיביות ואכזריות לאיילה קטנה ומסכנה, האריות אוחזים בה עם ציפורניהם ונועצים בה את שיניהם. האיילה קפואה במקום, עיניה מבריקות, כאילו דומעות ובליבנו המשאלה והתקווה שהצלם ישים בצד את מצלמתו ויזנק להציל את האיילה מהאריות הבהמתיים.
משזה לא קורה, אנחנו אומרים לעצמנו, בצער יש לומר, שזהו דרכו של הטבע וככה זה נועד להיות.
בחזרה למציאות, אותה עלמה קטנת מימדים, היקפים ומידות, בעודה חשופה, פגיעה וחסרת אונים, שיקפה את הסצנה מהסרט. זוהי, סביר להניח, המציאות ושגרת יומה של אותה עלמה. לא מן הנמנע שזהו לא מקרה ההטרדה הראשון, השני וגם לא העשרים שהיא עוברת ברחוב. לכאורה, אמורה להיות מורגלת ואף חסינה להתעללות ותוקפנות מהסוג הזה. לא די בכך, קרוב לוודאי שזה לא ידיר שינה מתושבי האזור ולבטח הארוע לא יפתח את מהדורות החדשות ביום למחרת. גרוע מכך, יש יסוד להאמין שעוד באותו לילה אותה עלמה אומללה עוד תשוב לעבוד ולמכור את גופה ושארית נשמתה עבור 50 שקלים.
תמונה כוללת זו מטיחה בפניך את המציאות האכזרית וחסרת הרחמים של הרחוב. כמה שזה עצוב ומצער, זהו הטבע של הרחוב וכל התערבות משמעה הפרה של האיזון.
במהלך השנים ועם הקילומטראז' הרב שצברתי במתחם עלובי החיים, הפנמתי שזוהי אכן המציאות והטבעי במקום הנמוך בתל אביב. עם זאת, תמיד סירבתי להשלים עם הקביעה שככה זה נועד להיות.
החלטתי להיות הצלם שמגשים את משאלת ליבו של הצופה ויוצא להגנתה של האיילה.
עם כל הכבוד לבחירה שלי, איך לעזאזל אני מיישם אותה? איך אני מבריח את המסתננים ועוצר את האירוע? למשטרה אין טעם לפנות. לא רק שייקח להם זמן להגיע (למרות הקירבה של התחנה), גם אין לי שום כוונה להיות מעורב רשמית בעניין, בטח שלא להופיע על פרוטוקול האירוע. להתעמת פיזית עם התוקפים לא בא בחשבון, לא רק שאיני יודע את מצבם הקוגניטיבי ועד כמה מונעים מאלכוהול וחומרים פסיכואקטיביים, הם גם היו ארבעה ולא מן הנמנע שהיו מתגברים עליי. לחזור עם חבורות על הגוף ואף להסתכן לא עמד לנגד עיניי כאפשרות רלוונטית.
צריך לזכור שכל מה שאני מתאר נמשך שניות, הכל מאוד דינמי ומהיר. כל שנייה שעוברת היא עוד נגיעה, עוד תקיפה ואין הרבה זמן לחשוב- צריך לפעול, במקרה הזה, ביצירתיות.
מבלי לפרט יותר מידי, כיוונתי לעברם לייזר ועם שימוש ברעש ואורות הברחתי אותם.
זה לא היה נכון מבחינתי לגשת אליה, המתנתי קצת בצד ותוך דקותיים הצלצול הגואל הגיע בדמות אחת מחברותיה למקצוע אשר הגיחה משום מקום, פנתה אליה ועזרה לה לקום. יחד צעדו לכיוון המחששה ואני המשכתי בדרכי.
חברים, לא משנה כמה מקרי אונס והטרדה אותה בחורה עברה וכמה מחירים היא כבר שילמה ואף התרגלה אליהם. גם אם יש לה עשרות צלקות על הגוף ועל הנפש, זה לא אומר שאפשר לחרוט עליה עוד אחת. באשר לי, אמנם אני מסתובב בביוב ובעולם תחתון אבל לא התמזגתי עם החרא, עדיין שייך לעולם שלמעלה.
בהקשר לדרך שהברחתי אותם, כאן המקום לבוא ולתת לכם טיפ: לא פעם נכתב כאן על אביזרים שאתם לוקחים איתכם ברכב לשם הגנה והגברת תחושת הבטחון.אלות, סכינים ושאר דברים אסורים ובעייתיים. בדקתי מזה תקופה את יעילותם של פנסים ולייזרים ונוכחתי לדעת שזהו אמצעי יעיל ביותר להתגוננות והברחה של אורחים לא רצויים. למשל כאשר אתה ברכב עם בחורה וקולט מישהו מציץ או עובר ליד. במקרה כזה אני מאיר עליו ובכל ההזדמנויות שניסיתי נרשמה הצלחה והם ברחו. אתם מוזמנים לנסות, זה הרבה יותר טוב מלהסתובב ברכב עם ציוד בעייתי שבעת בדיקה שגרתית יעלו עליך ואתה עלול להסתבך.
חזרתי לחרוש את הרחובות.
אחרי הרבה סיבובים חסרי תועלת, קלטתי בארלינג'ר בלונדינית צועדת בצורה מעט עקומה, אבל גזרתה נשארת חטובה ומזמינה. ג'ינס תכלת צמוד וגופייה לבנה ארוכה מרכיבים את סט הביגוד שלה. אני מתקרב אליה, נותן שני צפצופים ומסמן לה לבוא. ככל שהיא מתקרבת אליי אני נוכח לדעת, לצערי, שהמרחק עשה עימה חסד ומה שרואים מקרוב לא רואים מרחוק. בכל אופן, ראויה להעלאה, בטח בתור פשרה או מקרה חירום. קוראים לה אלמה והציעה מ+ז ב- 80 ש"ח. הבעייה היא שהעלמה אלמה הייתה בוודאות "על משהו". זה כשלעצמו לא מפריע לי אבל אתם יודעים, יש כאלה שמרחפות בקטע טוב ויש כאלה בקטע רע. קלטתי מעט אגרסיביות ועצבים בתשובות שלה, תזזיות יתרה והמבט היה לא מזמין ועל כן, בצירוף תחושת הבטן- החלטתי לוותר.
המשכתי לעוד סיבוב בתחנה ואז זה קרה. איך שאני מסתובב ופונה לרחוב השרון, אני קולט מישהי גבוהה 1.70, בלונדינית עם שיער חלק, לבושה בשחור, מראה סקסי ומגרה. כמובן שגם המיקום וגם הלוק ישר הדליקו אצלי נורת קוקסינלית וכבר הכנתי את עצמי שאני הולך לשמוע ממנה "100 שקל קוקסינלית, מאמי"... עם זאת, הייתה זו אחת מאותן הפעמים שנופלת בחיכך מציאה משמיים, בדיוק כשנדמה לך שהלילה בלי כוכב, או במקרה הזה- כוכבת.
מרחוק נראת כמו דוגמנית ובניגוד לקולגה שלה שתוארה קודם, גם מקרוב היא נראת טוב למדי. מראה אירופאי, הייתה מתמזגת היטב עם הנוף האנושי בשוודיה.
קוראים לה לנה, בת 30. כן, אני יודע, די כבר עם השם הזה. אין ספק שהבנות העובדות לוקות ביצירתיות בכל הנוגע לשמות הבמה שלהן. כמעט לכל אחת יש שם שהוא ורסיה כזו או אחרת של השם אלינה (אלונה, אלינה, לנה). היחידה שבאמת מקורית ועל כך מגיעה לה קרדיט היא אלבינה.
שאלתי את לנה לפרטים והיא ענתה מציצה וזיון, מבלי לציין מחיר. שאלתי שוב והיא החזירה אליי את השאלה ושאלה כמה אני מוכן לשלם. אמרתי שאני רגיל לשלם 50 ש"ח. חשבתי שתבקש יותר אבל לצורך המו"מ התחלתי נמוך. הסכימה. שאלתי מה כולל השירות וקלטתי קצת היסוס ובעיקר- חובבנות. על כן, אמרתי לה להיכנס מתוך שאיפה לעמוד על הדקויות תוך כדי תנועה.
בכל אופן, ממש בסמוך ללנה עמדה ראדה, דמות וותיקה מאוד ומוכרת מהתחנה, ערביה בשלהי הקריירה שלה. כשפתחתי את הנעילה של הדלת ואמרתי ללנה לעלות, פתאום ראדה זינקה אל המושב האחורי ונכנסה גם כן אל הרכב. אין ספק שנרדמתי בשמירה ולא ראיתי את זה מגיע. את ראדה אני "מכיר" מהרחוב ויודע שהיא לא מזיקה, יכול להיות שבתת מודע זה כיבה את הראדרים (אפרופו ראדה) שלי.
אבל עדיין זה היה מאוד בעייתי, פתאום אני מוצא שתי בחורות עובדות בתוך הרכב שלי, אחת מאחוריי.
לנה אמרה שהן הולכות ביחד עם הלקוח, שראדה רק שומרת שהכל בסדר ולא מפריעה (WTF?).
צעקתי עליה בערבית שתעוף מהרכב. לא בקטע רע ופוגע אלא פשוט ממקום של לשים לה גבול מאוד ברור ולהבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שעליה לצאת ברגע זה מהרכב. אכן היא יצאה מיד, הבעייה היא שראיתי שלנה באה לשחרר את החגורה גם כדי לצאת. הנחתי את היד שלי על הירך שלה ואמרתי לה ברוסית שתשאר, שזה בסדר ושאני רוצה להיות איתה לבד.
כאן אני רוצה לתת לכם טיפ, אגב מדריכים לציידים שרצים פה. מאוד חיוני לדעת כמה מילים ומשפטים בסיסיים בכמה שפות לצרכי הציד. אתם לא מתארים עד כמה משפטים בשפת העלמה העובדת יכולים לשבור קרח, מתח, חרדה והתנגדות. ממילים כמו "בקטנה" ועד למשפטי מחמאה והצחקה. זה תמיד עובד ובמקרה שלי אני מצויד בשפה האמהרית, רוסית, ערבית ואף טגלוגית- לא נמוגה התקווה שיבוא היום ואצוד פיליפינית ליד המקום של מומי... בקיצור- מומלץ.
בחזרה לדיאבושקה שלנו.
התחלתי לנסוע לכיוון החניון המועדף עליי. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאיתי היא יכולה להיות בטוחה.
לנה סיפרה שהיא חדשה. אימות לכך היא העובדה שלא הכירה את בחורה מאלה שציינתי בפניה, אמרה שהתחברה רק לראדה ושהן עוזרות אחת לשנייה. למרות זאת, הייתה נראית לי מוכרת מאיפה שהוא...
כשאני באזור התחנה/הר ציון ומישהי מוכרת לי, אין ספק מהיכן ההיכרות עימה. בדקתי את זה מולה ובינגו- בעבר הרחוק כן עבדה במקום אבל כבר כמה שנים לא עבדה אך נאלצה עכשיו לחזור. הייתה בהלם מזה שאני זוכר אותה, הקטע הוא שאף פעם לא העלתי אותה, פשוט זכרתי את הפנים.
הגענו ליעד.
התחלחתי להפשיט אותה תוך כדי ליטופים ומישושים. הגרביונים, אוי הגרביונים... הורדתי ממנה הכל מלבדם. שדיים בינוניים-טבעיים-עומדים, מגע מאוד נעים. כוס עם גילוח של שבוע ימים +-. התכופפה והחלה במציצה. לא עברו כמה שניות ונאלצתי להפסיק אותה כי הכאיבה לי. הרגשתי שהיא מוצצת עם השיניים, לא עם השפתיים. הסברתי לה איך אני רוצה והיא המשיכה. היה שיפור קל אבל עדיין היה חיכוך עם השיניים. היה ממש לא נעים. שוב עצרתי אותה ושוב היא חזרה לעבוד עם השיניים. "לנה, בלי שיניים"- אבל זה לא עזר. בשלב הזה הבנתי שעליי לקחת את המושכות ועברתי למה שנקרא "זיון פה".
ווידאתי מבחינתה שזה בסדר ופתחתי את פיה, הלבשתי על הכלי והראתי לה את עוצמת החיכוך שאני אוהב. התחלתי להיכנס ולצאת מפיה, שוב ושוב תוך כדי שאני אוחז בחוזקה בראשה. במקביל, הידיים מטיילות בגופה, נוגעות בכל מקום, בא לי לטרוף אותה. היא מאוד שקטה, לא מוציאה הגה, משתפת פעולה לחלוטין. הקצב הלך וגבר ועימו ההנאה. היה כל כך כיף שרציתי פשוט לגמור ולהשפריץ הכל לתוך פיה. הקצב היה רצחני, ההנאה צרופה ועל כן השיא יכול היה להגיע בשתי דרכים: או על ידי פריצה מיידית של הכלי לתוך איבר המין שלה, בלי לבזבז זמן על הלבשת קונדום או על ידי המשך זיון הפה שלה תוך וויתור על מעבר לחור מלמטה. בחרתי באופציה השנייה ודחפתי עמוק עד לגמירה המיוחלת בפיה. נשענתי אחורה ועם מגבון אחד ניגבתי את שארית הזרע שבקעה מתוך הכלי ועם המגבון השני ניגבתי את הזיעה שטיפטפה מראשי. אילולא האזור הבעייתי ואלמלא העובדה שהייתי צריך להחזיר אותה לבסיס האם שלה, סביר שהייתי נשאר שם, משחזר בראש ומנסה להבין את מה שהיה בינינו ולבטח תופס את תנומת הצייד. אספתי את עצמי והחזרתי אותה למקומה, לא לפני ששילמתי לה 100 ש"ח על הסיפוק שגרמה לי. איני נוהג לתת טיפים וצ'ופרים אך הפעם הרגשתי שהיה זה ראוי ונכון להביע את הערכתי לא רק במילים אלא גם בכסף. נכון שהמציצה הייתה זוועתית בהתחלה אך התחושה היא שלנה התמסרה לחלוטין כדי לספק את תאוותי. כשהבאתי לה את השטר, חשבה שעליה להביא לי עודף. חיוך רחב קישט את פניה כשהבינה והפנימה שהשטר הזה כולו עבורה.
הורדתי אותה במקומה. בדיוק ראינו את ראדה בקצה השני של הרחוב, השתיים צעדו אחת לקראת השנייה, הצטודדו ואז נעלמו מטווח הראיה שלי.
אנחנו הולכים ונפרדים מהלילות הקרים ובקרוב חלק ניכר מהמצוין בדיווח זה כבר לא יהיה רלוונטי, כמו הטייטסים והגרביונים וכולנו תקווה שגם ההיצע הדל. אבל השורה התחתונה של הדברים שכתבתי תמשיך בתוקף ובנכונות שלה. תזכרו: נכון שיש הרבה פעמים תחושה שלצוד בנות שוות בתחנה והר ציון זה כמו למצוא מחט בערימת שחת אבל יש מחטים שעבורם שווה לפשפש ולהפוך את כל המתחם להשיגם.
מקווה שנהנתם לקרוא ושהרגשם שותפים לחוויה.
מוזמנים להתייחס, לשתף ולהגיב.
