יצאתי עכשיו מהשרותים (אזעקת שווא דרך אגב).
קראתי שם את 'ידיעות תל אביב'.
אז בכותרת: 'יש גבול'
'שפי פז פעילת מרץ שמתגוררת בשכונת שפירא, נלחמה נגד הכיבוש והמתנחלים ואף החביאה אפריקאים בביתה.
היום היא קוראת למחנה השמאל להתעורר בסוגיית הזרים: הם שבויים באידיאולוגיה ומפחדים לסטות.
ואגב, אין לה בעיה שתקראו לה גזענית.
אז אם שמאלנית כמו שפי, שהחביאה אפריקאים בביתה התפכחה - אז...
המשכתי לעיין וחוץ מהכתבה המרכזית, עוד כמה ידיעות בנושא האפריקאים:
1. הטבח של טוני וספה סיים את המשמרת לפנות בוקר, צעד לתחנה המרכזית והותקף באכזריות על ידי זרים.
ברכו רוסקה, הוא נותח וצפוי לו תהליך שיקום ממושך (שלושה אפריקאים).
2. סייעת שהייתה בדרכה לעבודתה בגן ילדים בשכונת שפירא טוענת: אזרח אפריקאי ניסה לאנוס אותי.
מקורביה: היא במצב נפשי קשה מאד. העירייה: אנו מסייעים לה.
3. מתוך כתבה העוסקת בחאפרים שמוכרים בלוני גז:
במדרחוב נווה שאנן מתקיים בכל סוף שבוע שוק מאולתר שבו נמכרים על ידי אזרחים אפריקאים אינספור חפצים,
חלקם גנובים. במקום ניתן למצוא כמעט הכל - מאופניים ועד טלפונים סלולריים - ולאחרונה אפילו בלוני גז למכירה לכל דורש.
האמת - דווקא טוב שהם פה, זה מאזן לנו קצת (הרי יותר מדי טוב פה).
אנחנו לא מדינה מוקפת אויבים שרוצים להשמיד אתנו ואין לנו צורך בצבא ותקציב הבטחון שלנו אפסי (פחות מזה של הוותיקן).
הכלכלה פורחת - אין אבטלה. יוקר המחיה יורד מחודש לחודש (והמשכורות במקביל עולות).
מזג האוויר - פשוט מושלם!
איזה בריזה, פשוט תענוג! (מזכיר קצת את לונדון).
אז ברור שהיינו צריכים אותם פה - הרי יותר מדי טוב וקל פה...
ולסיום: משהו שמישהו כתב (לא אני):
אני עובד בתפר שבין מרכז לדרום ת"א. התפר הזה מפריד בין 2 עולמות שונים. מצד אחד, הבועה התל אביבית. מצד שני, הגיהנום הדרום תל אביבי. החלטתי לכתוב, בשביל לנסות ולהמחיש לאלה שלא מסתובבים פה, מה זה בעצם "המצוקה של תושבי דרום ת"א".
השעה 6 בערב, יום שלישי. עדיין אור בחוץ, ואני מחליט ללכת הביתה. אני יורד במעלית המפוארת למטה. חוצה את הלובי הנוצץ, השיש מצוחצח כמו בכל יום. אני מתקרב לדלת האוטומטית הענקית, היא נפתחת - ואני יוצא אל הגיהנום שיימשך 20 דקות בדרך לתחנת הרכבת "ההגנה".
כבר ביציאה מהבניין מחכה לי חלי ההומלסית / נרקומנית. חלי היא אדם מסכן במלוא מובן המילה. נרקומנית מוזנחת, נראית כמו זומבי מסרט אימה גרוע, שחיה בלכלוך ושגעון תמידי. היא שואלת אותי בפעם השלישית היום: "אדוני יש כסף?". אני מתעלם וממשיך הלאה במסע.
אני מגיע למעבר חציה (בין מנחם בגין לרחוב הרכבת) שמפריד בין מרכז לדרום תל אביב. במעבר חציה עומדים איזה עשרה מסתננים אפריקאים. אחד מהם יושב על אופניים ורודים קטנים. אני מביט בו וחושב על הילדה המסכנה שהאופניים האלה היו שייכים לה.
אור ירוק. אני חוצה את הכביש. מאה מטר אח"כ אני מדלג על סודני (כן, אני יודע כבר להבדיל מי זה סודני ומי זה אריתראי) שמוטל על המדרכה. אני שואל את עצמי "אולי הוא מת?" אבל ממשיך הלאה. אני מביט למטה וקולט שלולית ענקית של קיא. מדלג מהר ונזהר שלא ליפול לתוכה. עכשיו אני מבין שהסודני לא מת, הוא פשוט שיכור מת.
אני ממשיך הלאה. מצד ימין, על הספסל, יושבים חמישה מסתננים אריתראים ושתי נשים אריתראיות בהריון. אני חושב לעצמי שבשנתיים שאני עובד באיזור, כמעט ולא ראיתי אף אריתראית שלא בהריון. כשאני מתקרב, אחד מהם מתעטש כל כך חזק, שזה נראה כאילו התכוון להבהיל אותי. תכל'ס - נבהלתי. אני דופק לו מבט. הוא מביט בי בתחושה של ניצחון ואומר לי בזלזול: "לבריאות". אני אומר לו "תודה" וממשיך.
אני פונה לאיזה רחוב צדדי שחותך את צומת לה-גארדיה. מרחוק אני רואה איזה אישה עומדת בצורה מוזרה, כאילו היא מחכה לי. היא נראית ישראלית בת 35. אני חולף לידיה ואז היא פונה אליי. "אתה הולך לכיוון הזה?" היא שואלת. "כן" אני עונה לה. "אני רוצה להצטרף אליך".
שבריר שנייה לפני שאני חושב לעצמי שאיזה כיף שמישהי התחילה איתי ברחוב, אני מבין למה. בערך חמישים מטר ממנה כמה מסתננים, כנראה שיכורים, צורחים בקולי קולות ומשתוללים. אני אומר לה שתצטרף. בלב אני חושב לעצמי שהוספתי לעצמי נקודות סיכון, כי הרי הם אוהבים להציק לנשים, אבל אין מצב שאני נותן להם להטריד אותה.
עשרה מטר לפני שאנחנו מגיעים אליהם היא כבר מורידה את הראש מהפחד. אני חושב לעצמי שכמדינה - נכשלנו. אזרח המדינה צריך להוריד את הראש מפחד כשהוא הולך ברחוב, בשש בערב, בבירה השנייה של ישראל. אנחנו חולפים על פניהם ואני דופק בהם מבט של "אין לי מה להפסיד, תנועה אחת לא במקום - ויהיה פה בלגאן". המוח כבר משדר לי סרטים של "יא טמבל, אתה תקרע לגזרים". אבל זה עובד, והם לא מטרידים אותנו (למעט מבטים מאיימים לעבר האישה). אנחנו עוברים את זה בשלום והיא ממשיכה הלאה.
מהרחוב הצדדי אני חותך ללבנדה. אני עובר ליד הגן שעשועים שהפך להיות בית של מסתננים. הלאה. בצד שמאל יש שלושה נרקומנים, אחד גמור מסמים מוטל על מכסה המנוע של איזה פיאט לבנה. שני האחרים מחליפים ביניהם משהו שנראה לי כמו סמים, אבל אני לא בטוח. עומד ברמזור לרחוב ההגנה. כמעט דריסה של איזה אריתראי שבכלל לא שם על זה שיש רמזור אדום להולכי רגל.
חוצה את הכביש. אני רואה את ההומלס הזקן שבקושי מושיט את היד לנדבה. מישהו נותן לו את הבקבוק בירה שלו. עשרה מטר ממנו, מישהו שואל אותי "תגיד אחי, יש מצב שאתה נותן לי עשר שקל לאוטובוס? נתקעתי בלי כסף". אני מחייך, ומתעלם. בלב אני מזכיר לו שאתמול הוא נתקע בלי כסף לרכבת, ושלשום היה צריך כסף לדלק למשאית. עוד חמישים מטר והסיוט הזה נגמר.
פתאום איזה אריתראי רכוב על אופניים חותך אותי במהירות. בהתחשב בזה שהרחוב מפוצץ בעוברי אורח, זה יחסית מסוכן. הוא פתאום עוצר, כנראה קלט את חבר שלו. הוא והחבר שלו מתחבקים איזה דקה, ועל הדרך חוסמים את המדרכה. אני עובר ביניהם, לא לפני שהחבר מביט בי במבט זועף וממלמל משהו באריתראית (כנראה קללה).
אני נכנס לתחנת הרכבת. אחרי מה שעברתי בעשרים הדקות האחרונות, כאן זה חו"ל. אני מביט קדימה ומודה לאלוהים על עוד יום בדרך הביתה שעבר בשלום.
ואז אני מבין שהמצב שלי טוב, שאני לא חי בדרום ת"א. ואיזה מסכנים אלה שכן חיים שם.
קישקשתא2013-07-07 10:59:31
כפי שזה נראה שני דברים לעולם לא ישתנו: ביבי תמיד יהיה ראש ממשלה ושרון תמיד תשאר בת 20.
