א. להעליב זונות זה העלבון הקל והזול ביותר שיש. זונות לא ייתנו לך בוקס בפרצוף, כי תדמיתן העצמית כה נמוכה ששום דבר שתאמר עליהן לא יפגע בהן יותר משהן פוגעות בעצמן.
ב. זנות איננה פגם של נשים כי אם של גברים. בעולם שכולו מנוהל - עד עצם היום הזה - על ידי גברים, קיומה האוניברסלי של הזנות ("המקצוע העתיק בעולם") אינו נובע מחולשה של נשים אלא של גברים. אבל למה כשאומרים על גבר שהוא לקוח של זונות זה לא עלבון, ואילו הזונה היא אובייקט של זלזול וסלידה?
ג. הזונה לא "מוכרת", לא את עצמה ולא את גופה - היא נותנת לגבר לעשות שימוש זמני בגופה.
ד. לקרוא לזונות "פרוצות" ולבית-זונות "בית-בושת" זה להשתמש בטרמינולוגיה דתית-מסורתית, בביטויים שמקורם בשיפוט שלילי. מי שחושב ש"פרוצה" יותר מנומס מ"זונה" טועה. להיפך - המושג "פריצות" הוא מושג דתי-מסורתי וכך גם השימוש במלה "בושת" - כלומר "בושה"... הרבה פחות מעליב לקרוא לדברים בשמם.
ה. רוב-רובן של הזונות נקלעות לעיסוק הזה בלית-ברירה, מנסיבות כלכליות וחברתיות שונות ומתוך הערכה עצמית נמוכה להחריד. לא מגיע להן שייפגעו בכבודן האנושי בנוסף לפגיעה היומיומית בכבודן הפיסי.
ו. אני מציעה שיוקם ארגון שייקרא "הליגה נגד השמצת הזונות", שגם ייאבק על זכויותיהן האנושיות, האזרחיות והחברתיות של הנשים העובדות האלה.
ולפוליטיקאים ולעיתונאים ייאמר: תשמיצו זה את זה ואת מי שאתם רוצים כפי שאתם רוצים, אבל אל תשתמשו במלה "זונה" כגנאי. יש החושבים שלקרוא לזונה "פוליטיקאית" או "עיתונאית" זה עלבון עוד יותר חמור.
שמעתי פעם שהסופר ג'ורג' ברנרד שואו שאל איזו גברת אם תסכים לשכב איתו תמורת חמישה פאונד. "אדוני!" השיבה האשה בזעם.... "ואם אציע חמשת-אלפים פאונד?" שאל הסופר. האשה היססה לרגע. "אהה!" אמר הסופר. "אם כך ברור מהו מקצועך. נותר רק להסכים על התשלום". הסיפור הזה כלל לא מצא חן בעיני, וחשבתי בליבי, מה יקרה אם אשאל גבר אם יסכים לשכב עם זקנה בלה תמורת חמישה שקלים. מן הסתם יעווה את פניו ויסרב. ואז אציע לו חמישים אלף שקל - האם לא יבקש לשקול את ההצעה?
לפיכך אני שבה ואומרת, להעליב זונות זה העלבון הקל והזול ביותר. אנא, אל תעשו זאת!