הימים היו ימי משולש הזהב המפורסם . כל שגלן מלך. נערה
מאחורי כל פינה ומועדונים שהציעו לך את הכל רק שתיכנס. תל
אביב שהיא בנגקוק , כמעט. מכונת שגול-כל- עוד- אתה- יכול
משומנת ורבת סוכנויות מותאמת כמעט אחד לאחד לקצב החיים התל
אביבי – היי- טקי בעיר שאינה הולכת לישון אף פעם. לפעמים
הייתה הרגשה שהאדון בין רגליים הפך למרכז העולם עליו סבבו
המיטב מבנות חבר העמים ודרום אמריקה. תאווה אין סופית
ופרועה במחיר השווה לרוב הנפשות. קרוסלה לא נגמרת של
מציצות מרטיטות , ליקוקי גוף, מסאז'ים,כניסה לכל חור אפשרי,
וחוזר חלילה. תענוגות בשר הגוף שלעתים קרובות הסתיימו
באנטריקוט משובח לתפארת אנוכי , עצמי , ולי.
ואז ייסדו את מכה – זיון במלון אופטימה בר"ג. חדרים חדשים
"מהניילון" מצוידים בתפאורה אנושית תואמת לגבר החרמן תוך
הבטחה – שגם לרוב קוימה – למציצות חשופות ואקטים ללא הגבלה.
בתחילה די פחדתי להיתפס בקלקלתי אז שחקתי בשוטרים וגנבים
עם פקדי הקבלה והשומרים בלובי. הפסדתי בחורות פעם, פעמיים
עד שלבסוף הרמתי טלפון בחשש "לסדרנית העבודה" שהסבירה לי את
עובדות החיים: פקידי הקבלה, בל בוייס, ואנשי האבטחה כבר
משומנים על מנת להעלים עין. פתחתי הדלת ונכנסתי לחנות
הממתקים פעם ב שלושה שבועות בערך . כל פעם ממתק מסוג אחר
והביתה בשמחה רבה.
יום אחד , נכנסתי לי לחנות הממתקים שלי ומולי עמדה לה
אישה צעירה שבמבט ראשון נראתה כהתגלמות הממוצע. שער חום ,
חלק, בינוני באורכו, זוג דודים ממוצע, לבנבנה, בערך בגבהי
ומעט פחות, לא רזה, לא בעלת משקל עודף כלשהו , לא מכוערת
כלל, אך גם לא דוגמנית. במבט מיידי לא יכולתי לפספס את
התוגה העמוקה ששידרה דרך זוג עניים גדולות ופעורות.
אני מניח מה חלקכם חושבים כרגע. חנות שוקולדים מגן עדן אז
מה לך ולשוקולד פרה, ועוד מריר קצת. אחורה פנה, טלפון
לסדרנית, וממתק חדש. אז זהו, שלא. דווקא תוגתה הציפה בי
רגשות סקרנות וחמלה כאחד ושאבו אותי עמוק אל חיקה.
כל כך היא שידרה לי צורך בחיבה עד כי לרגע הרגשתי שעומדת מולי
גרסה אנושית של כלבלב באסט מלווה באופן תמוהה במבט אצילי שמאוד
סקרן אותי לתהות על קנקנה.
תוך כדי רחצה מקדימה, הורדתי הילוך טסטוסטרוני לרגע.
נכנסתי חרש למיטה , וכשהגברת נכנסה אחרי, התחלתי ללטפה
ברכות ושאלתי לשלומה. היא דיברה אנגלית די טובה וממש
שמחה שמשהו התעניין בה והבין אותה לרגע ותמך בה, חיבק אותה
בחום אנושי ולא כאובייקט, נתרצה להקשיב לסיפורה, ואף שמח
לראות תמונה של הילדים שהשאירה בניכר לא מזמן. בחורה צעירה
בארץ זרה המחזירה לי חיבוק חזק כמו של ילדה מפוחדת בת 5 וזקוקה
לנחמה בדיוק כמו שרק אחת לאחר מסע תלאות מפרך במדבריות יכולה לתת.
תוך כדי רחצה מקדימה, הורדתי הילוך טסטוסטרוני לרגע.
נכנסתי חרש למיטה , וכשהגברת נכנסה אחרי, התחלתי ללטפה
ברכות ושאלתי לשלומה. היא דיברה אנגלית די טובה וממש
שמחה שמשהו התעניין בה והבין אותה לרגע ותמך בה, חיבק אותה
בחום אנושי ולא כאובייקט, נתרצה להקשיב לסיפורה, ואף שמח
לראות תמונה של הילדים שהשאירה בניכר לא מזמן. בחורה צעירה
בארץ זרה המחזירה לי חיבוק חזק כמו של ילדה מפוחדת בת 5 וזקוקה
לנחמה בדיוק כמו שרק אחת לאחר מסע תלאות מפרך במדבריות יכולה לתת.
בדרך כלל אני שופט אנשים על פי מגעם עמי. במחי יד ממש למדתי להבחין בין דברים
הנאמרים לי לאילו המוצגים בפני . מבחינתי אפשר לזייף הרבה דברים ,לתאר
הנאמרים לי לאילו המוצגים בפני . מבחינתי אפשר לזייף הרבה דברים ,לתאר
ולהבטיח הרים וגבעות אך לא את אותם אנרגיות העוברות ביד מלטפת
הגורמת לגופי לרטוט ולדבוק בה כאילו הייתה מגנט אנושי .
כמובן שהטלפון לא בושש לבוא ונאלצנו להתנתק אחד מהשנייה.
כשנפרדנו, שוב חזרה התוגה על פניה . הרגשתי כאילו אמרה לי
מדוע אתה עוזב אותי פה לבד. איך בדיוק אנו נפרדים עכשיו
לשלום? היה לי כל כך טוב כמו שלא היה לי אף פעם . בשום
סיטואציה, בין אם בתשלום ובין אם לאו ואני פשוט ניתקתי עצמי
ממנה. לך תבין.
מדי פעם בפינת הנוסטלגיה מושמע השיר "הוא לא ידע את שמה" ,
עבורי יש לו משמעות מייסרת כי זה בדיוק החלק החסר בפאזל .
עד יומי האחרון לא אשכח את פניה של אותה נערת קסם שפתחה
ליבה בפני ונחמתי בצורה האנושית ביותר שיכולתי. אני מקווה
שחזרה לכור מחצבתה, בעלה ומשפחתה. באשר לי, כל אשר נותר לי
הוא להתמודד עם האופן האירוני שבו החסך אנושי מפרדתנו נותר
לא תמיד אני מגיב מילולית, אך תמיד אני מרגיש. זהסוג של קסם מסתורי עבורי,
ואיתה לא רגשתי שום לוליינות. הבחורה פשוט נדבקה אלי באופן צמוד תוך שהיא
מעבירה בי זרמים שלא האמנתי אי פעם כי יכולים להיות קיימים בין שני זרים. הכיצד
מעבירה בי זרמים שלא האמנתי אי פעם כי יכולים להיות קיימים בין שני זרים. הכיצד
כל זה יכול להיות כל כך אמיתי? היא הרפתה ממני רק לרגע והחלה לנשקני בתאווה
שלא תאמן, ואני הרגשתי סוג של שלמות כמו אחד שהחזיר אדם לחיים . כל איבר בגופי
קיבל חיים משלו, כשהתחברנו , הרגשתי שיש עוד נפש בנשמתי. הכל היה כל כך פשוט
איתה, והיינו שניים המתגפפים להם בעדינות ובחשק. חפנתי גופה בחום ובתשוקה תוך
שחדרתי בתוכה, וסינכרננו את קצב כמו שני אוהבים מכירים. מששתי את ליבה והוא פעם
בחזקה. היא התחילה לגנוח ברכות של פייה.לאחר כמה דקות הרגשתי את הקלימקס שלה
ומיד לאחריו שלי. הבחורה לא הרפתה ממני ועד מהרה שנינו היינו מוכנים שוב. אותה
אינטימיות , אותו חשק משכר, אותה התרוממות רוח הדדית ושוב פורקן. ושוב, פעם שלישית
במירוץ נגד הזמן לפני החזרה למציאות.
כמובן שהטלפון לא בושש לבוא ונאלצנו להתנתק אחד מהשנייה.
כשנפרדנו, שוב חזרה התוגה על פניה . הרגשתי כאילו אמרה לי
מדוע אתה עוזב אותי פה לבד. איך בדיוק אנו נפרדים עכשיו
לשלום? היה לי כל כך טוב כמו שלא היה לי אף פעם . בשום
סיטואציה, בין אם בתשלום ובין אם לאו ואני פשוט ניתקתי עצמי
ממנה. לך תבין.
מדי פעם בפינת הנוסטלגיה מושמע השיר "הוא לא ידע את שמה" ,
עבורי יש לו משמעות מייסרת כי זה בדיוק החלק החסר בפאזל .
עד יומי האחרון לא אשכח את פניה של אותה נערת קסם שפתחה
ליבה בפני ונחמתי בצורה האנושית ביותר שיכולתי. אני מקווה
שחזרה לכור מחצבתה, בעלה ומשפחתה. באשר לי, כל אשר נותר לי
הוא להתמודד עם האופן האירוני שבו החסך אנושי מפרדתנו נותר
כזיכרון ללא שם.
מאז, אני מקפיד לזכור את שמה של כל אחת שאני משגל.
מאז, אני מקפיד לזכור את שמה של כל אחת שאני משגל.
.