שיחהכתבהראיון בהשתתפותי שהתפרסמה במגזין "מיס יוז" מיניות-תרבות-אמנות.
גיליון 3, קיץ 2011, "מין ללא אברים- cyber-sex"
=================================================================
נטלי פרוסט....................חקירות במיניות נסחרת...........................
=================================================================
המדריך למין ללא איברים – שיחה עם מירב הזונה המאושרת
=================================================================
1 זהויות
פניתי למירב, שכותבת בפורום "סקס אדיר", מכמה סיבות: האחת, היא כותבת, השנייה,
היא קוראת לעצמה "מירב הזונה המאושרת", והשלישית, הפשטות והכנות בהתכתבויות שלה
עם הגברים בפורום נראו לי כנקודת מוצא טובה להתחיל בה את הבירור לגבי מין ללא איברים.
נטלי: בשיחת הטלפון כתבתי כמה דברים שאמרת כדי שיהיה לי על מה להתבסס ובדיעבד הם מתקשרים לי לשאלה של הזהות,
אז עם זה נתחיל. את קצת הסתייגת מהמילה "זהות" בקשר לזנות, ודיברת על הצורך לספק בן אדם אחר. כששאלתי אותך על
המקום של הביטוי העצמי ואיך זה מתקשר לזנות, קישרת את זה למגבלה החברתית, אמרת שאת לא יכולה לדבר את עצמך לעולם,
להציג את עצמך לעולם כמו שאת באמת, כי זה לא מוסרי, לא מקובל.ואז גם דיברת על האפשרות שתיכתבי ל ynet ואמרת שספר
יהיה בעייתי להוציא, כי זה יאפשר לזהות אותך. אחר כך דיברת על האפשרויות, קראת לזה "ההתרגשות מהלא נודע...מי יבוא,
את מי אני אפגוש, מה יהיה, איך יהיה".
מירב:
קשה לי להגדיר זהות, מה זה בכלל זהות והאם זה לא דבר שמשתנה ומתפתח כל הזמן? כל דבר חזק שאני חווה גורם לי
להגדיר את עצמי מחדש ולייצב אותי בתוך חלל האני שגדל פתאום, אבל במחשבה שנייה אולי הזהות שלי היא אמנות, כל דבר שאני
אוהבת לעשות- אם זה כתיבת טקסט, סקס בתשלום, טעימת יין או קונג פו- אני עושה מתוך מקום של אמנות. אני תמיד מנסה
לעמוד מול הקיים, לעבד אותו דרך מי שאני ולפלוט אותו חזרה אל היקום כמו שאני מרגישה אותו. יש משהו בארוטיקה של הזרות
שתמיד דיבר אליי.
ברגע שיש מצד אחד את הריחוק שהאתנן נותן ומצד שני את הקרבה שחייבת להיות בין שני אנשים שעומדים לחדור האחד לשנייה,
נוצר מרחב אוטופי בין שני גופים שמספיק מחוברים כדי לרצות להעניק עונג, ומספיק מנותקים כדי להיות מסוגלים להתכנס בתוך
עצמם ולחוות אורגזמה חזקה יותר, או סיפוק מיני אנוכי טהור.
זה בא אצלי ממקום אחר ביחס לרוב הנשים שפגשתי העוסקות בתחום, ומספק אצלי משהו הרבה יותר גדול – מעבר לסיפוק מיני
ורגשי יש גם סיפוק הווייתי. זה יכול להשתמע כ"זהות", אבל זה לא, כי זה צורך, זה בא והולך, כשזה בא אני מתמכרת לזה כולי
ועושה את זה באמנות שלי, מתוך השקעה, מתוך יופי, גם אם לא יופי במובן המקובל של המילה, ובעיקר מתוך הדחף הפנימי שאני
לא מנסה להתנגד לו.
אני לא יכולה לא לעשות את זה כשאני רוצה.
כאשר אין לי את הצורך הזה הממד האמנותי שבעניין נעלם לי ואז זה הופך לסתם סקס תמורת כסף, ולזה אני לא מסוגלת.
תמיד ריחמתי על נשים שעושות זאת רק בשביל הכסף, זה מקום נוראי להיות בו.
אפשר לדבר עד מחר על "מאיפה זה מגיע?" יש שאומרים שברוב המקרים הזונה חוותה חוויה של ניתוק וכאב בהקשר של יחסי
המין, בדרך כלל בילדותה, וכשהיא בוחרת לעסוק בזנות היא בוחרת לשחזר שוב ושוב את חווית הניתוק וההתעללות. אוקי,
לא שוללת. אבל מה אם הניתוק הופך להעדפה מינית, כמו שולט בעולם ה-BDSM או דו מיניות?
כולנו יכולים להדחיק את הנטיות שלנו,
אבל אני בוחרת שלא.
נטלי: חשבתי על המקום בו האפשרויות נפתחות, המקום שמרחיב את הזהות בצורה מסוימת, ומאפשר לך להתחבר לכל כך
הרבה אנשים (למרות שאמרת שאת לא נפגשת עם הרבה אנשים אלא מעט, בכל זאת זה הרבה יחסית ליחסי מין מוסדרים
ו"נורמטיביים" עם פרטנר אחד) הוא מקום שגם מגביל את הביטוי האישי, ובעצם באותה מידה שהוא פותח, הוא גם סוגר
אפשרויות.
מירב: העובדה שאני זונה לא מגדירה אותי אלא היא אחד מהדברים שאני עוסקת בהם.
אחד מהדברים המרגשים שיש בעיסוק הזה הוא ההתרגשות העצומה שיש בפגישה עם אדם חדש, קצת בדומה לבליינד דייט אבל
הרבה יותר חזק, כי זה דייט עם סוף ידוע ומוסכם – סקס.
האפשרויות שטמונות בפגישה כזאת מרחיבות את הזהות, אני מדמיינת את עצמי כמו כוס ריקה וכך חיה את חיי, שואפת ללמוד
מכל אדם וסיטואציה שנקרים בדרכי, והעיסוק שלי כזונה מאפשר לי לפגוש אנשים איכותיים במצב רגיש ואינטימי, והתובנות שאני
למדה מהם, מהשקפות החיים השונות שלהם, גורמות לי במקרים רבים להתפתחות אישית.
2 גוף ללא איברים ומין ללא איברים
בחלק הזה של השיחה אנחנו מנסות לגשר על הפער של הטאבו – זה שגורם לתיאוריה של "דלז" להישמע טוב ולפרקטיקה
של מירב או שלי להיראות רע, או כהגדרתה: "אני מאוד שלמה עם מה שאני עושה ועם איך שאני עושה את זה, אבל כלפי
העולם אני חייבת להיות מישהי אחרת, במיוחד במדינה הפוריטנית הזו".
נטלי: הרעיון של גוף ללא איברים ומין ללא איברים הוא חלק מתאוריה שיש מי שסבורים שהיא פותחת פתח למחשבה אלטרנטיבית
על יחסים חברתיים. בעיני, זה יכול להתקשר עם המקום של זנות, כחוויה או כהתנסות – עבודה במין היא שימוש בגוף ועבודה
פיזית, אבל יש בה משהו מעבר לזה, שאולי תופס מקום משמעותי יותר.
מירב: אולי בגלל שאני מאמינה שאנחנו קודם כל נשמה ורק אחר כך גוף גשמי ומגושם, אני גם מתייחסת לעיסוק שלי בזנות בתור
חוויה שבה אני יוצרת סיטואציה של מפגש שיש בו ישות חדשה מולי, היכרות, סקס ואתנן, חוויה שלטעמי צריכה לגעת
בששת החושים, ואת החוש השישי אני מקשרת לרגש ונשמה.
חוש הראייה- הבית שלי עובר ניקיון מהמסד עד הטפחות וכך גם הגוף שלי, העין החדשה שמביטה בי ובבית שלי תראה רק את
היפה ביותר שאני מסוגלת אליו.
חוש השמיעה- מוזיקה רכה מתנגנת תמיד ברקע, בלוז, ג'אז, אלטרנטיבית. העיקר שיהיה רגוע, כדי לתת לקולות שלנו להשתלב
בהרמוניה מוחלטת, הפטפוטים בסלון כמו הגניחות במיטה.
חוש המישוש- נשיקה קלה בכניסה, ישיבה על הספה כשאני נוגעת לא נוגעת, יד מרפרפת, ברך נתקלת במרפק וכך משחקים
באריכות עד שמגיעים למיטה, שם המישוש הופך באיזה שהוא מובן לחוש הראייה.
חוש הריח- מקלחת מהבילה, בושם חושני, לפעמים קטורת ולפעמים ריח ההתרגשות, ריחות נוזלי גוף ותשוקה.
חוש הטעם- יין אדום הוא חובה מבחינתי, לפעמים גבינות עיזים קלות או שוקולד, כשמגיעים למיטה הקצפת מתלקקת על איברים
שונים. טעם של נשיקה מגוף זר.
אם כל הדברים שתיארתי עד כה, על אף שהם מאוד מוחשיים, אינם נתפשים כרוחניים, אינני יודעת מה כן, אבל הגענו אל
החוש השישי- אני בטוחה שאנחנו לא צריכים להיות מתקשרים או טלפתיים כדי להרגיש את מי שעומד מולנו, לקרוא אותו, את שפת
הגוף שלו שהיא המשכו הישיר של הלא מודע ואפילו לדעת איזה משפט עומד לצאת לו מהפה, גם כאשר הוא זר מוחלט. פה טמון
היופי שבכל הדבר הזה, לקחת משהו בשם "זנות" שמעלה קונוטציה של מוסריות התלויה בספק או זילות הגוף והנפש, ולעשות
ממנו משהו שקודם נוגע באיפה שהכי טבעי לגעת.
אולי זו המעלה הכי חזקה שלי, כמעט בטוח שהיא יצר הישרדותי, היכולת להתחבר כמעט לכל אדם ולקרוא במהירות את הבפנים
שלו, לראות אותו בעיניים נקיות, לדלג על הדמות שהוא מנסה להראות לעולם כולו ולהרגיש אותו ללא איברים וסמלי סטטוס שונים.
נטלי: מה עם המרחב של הסייבר? למה הוא טוב לך?
מירב: חיפשתי מערכת סינון יעילה לפגישות פוטנציאליות בתשלום. היה עלי למזער קריאה לא נכונה של גופים וחדירה לא נעימה
לפרטיות שלי, לכן פרסמתי מודעה בפורום אינטרנטי, והדרך היחידה לקבוע איתי פגישה היא לכתוב לי.
אין לי את הפריבילגיה להיפגש עם עשרות אנשים ולהחליט מי מהם מתחבר לי, מפאת הדיסקרטיות במקום מגוריי האמיתי והחשש
שעיסוקי ייחשף לשכני. שיחות טלפון גורמות לי להסחת הדעת, לכן המרחב הווירטואלי יצר לי פיתרון מושלם.
נטלי: מה בעצם ההבדל בין הרגע של הידיעה שהגוף הזה, שהוא נטול ממשות כמעט, הולך לחדור אלייך, לבין רגע החדירה
עצמו, ולבין המהלך הרטרוספקטיבי של הכתיבה עליו (או המחשבה-מחדש את הפגישה)?
מירב: רגע הידיעה מגיע כמעט לחלוטין עוד כשאני מתכתבת עם אותה ישות במרחב הווירטואלי.
הידיעה המוחלטת מתרחשת במפגש פנים מול פנים, אבל מעט מאוד טעויות היו לי בין שתי ההתרחשויות הללו.
רגע החדירה שונה כי בו הדמות הווירטואלית שרציתי הופכת לאיברים פועמים.
המחשבה אחורנית על מה שהתהווה מחזירה אותי שוב אל הממד האמנותי: כמו צלם או צייר, קודם אני רואה משהו וחווה אותו דרך
העין, הנפש והגוף, אחר כך אני מעבדת אותו, וכאשר אני כותבת אותו – זו התמונה שלי או הציור, העיבוד האמנותי שלי והפירוש
למה שחוויתי.
3 פנטזיה
נטלי: רוב האנשים מכירים את הרגע שהם מפנטזים על אדם מסוים, על יחסים מסוימים, על סיטואציה. מעטים מכירים את הרגע
שבו הפנטזיה (או הסיוט) ממשיכה בראש גם כשהיא כבר הופכת למציאות, ומתנהלת בשני מישורים: במחשבה, כשהמציאות היא
מעין המשך ישיר לפנטזיה, לתרחיש שכולל מאפיינים מסוימים ונקבע עוד לפני המפגש, ובהתרחשויות עצמן – נגיעות, קולות,
וכמובן חדירה. התהום לא נסגר באמת, אני מדברת על התהום שבין שני אנשים זרים (לצורך העניין אדם זר הוא כל מי שאינו את),
ועל התהום שבין הפנטזיה למציאות. אצל רוב האנשים מפגש קרוב ואינטימי עם אדם זר מוביל ישירות לנפילה לתהום.
מירב: ההעדפה המינית הראשונה שלי והחזקה ביותר היא יחסי מין עם דיסטנס רגשי.
זה יכול להתפרש כקר ומנוכר, אבל זה פשוט מקום שבו אני יכולה להשתחרר בצורה אופטימלית. המקום היחידי שהצלחתי למצוא בו
אותי בצורה מינית מוחלטת זה המקום שבו האתנן מחליף ידיים: ברגע שזה מתקיים אני מרגישה חופשייה להיות אני המינית, בניגוד
לאני הנאהבת או המאוהבת, למרות שבאיזשהו אופן אני מתאהבת קלות בכל אדם שאני מחליטה להיפגש איתו.
נכון, זה נשמע פרדוקסלי ל"דיסטנס רגשי" והנה עוד פרדוקס לקערה הזו: ההעדפה המינית הראשונה ההיא חייבת לכלול בתוכה
התכוננות מודעת למי שאתי, אפילו במובן מסוים ביטול עצמי לצורך עינוג האחר.
אל אמיתות הרעיון הזה התוודעתי לראשונה בשיחתי איתך, ופתאום זה נראה לי כל כך ברור, ויש שיחשבו שרעיון הביטול העצמי לצורך
חיבור מיני עם אחר נשמע מבזה, אבל אני אגיד שכל אחד רשאי לחשוב בעצמו. ההפיכה שלי לכמה שעות קצובות לכלי קיבול ענקי
שמערסל בתוכו אדם אחר גם בה יש המון ניגודים, ככלי קיבול הדפנות שלי גדולות יותר מאלו של מי שאתי, הישות הלא פיזית שלי
חייבת לאסוף אל תוכה את המכלול של מי שנמצא אתי, לספק אותו בכל מיני מישורים, בהחלט לא רק מיניים, ולהיות כוס מלאה
וכוס ריקה באותו הזמן.
נטלי: ובמה תורם לכך הריבוי, אם נחזור ל"דלז" ולתיאוריה שלו? בעיניי זה קשור איכשהו לתודעה שמצליחה, דרך הריבוי,
לקפוץ למקום אחר. ואני לא מדברת על ניתוק (דיסוציאציה) בהכרח.
מירב: הרפטטיביות הזו ביחסי מין בתשלום, ריבוי בני הזוג, אלו נותנים משמעות שמחזירה, אותי לפחות, אל היותי כלי קיבול.
במצב של ריבוי אני מרגישה משמעות, אני נותנת מעצמי הכל שוב ושוב, אני פה בשביל כל אלה כי זה מי שאני בסיטואציה הזו,
אני פה כדי לתת, ולנתינה הזו אין סוף.
אם היה לי סיפוק מלספק אדם אחד בלבד, לא הייתי עוסקת בזנות. הנתינה החזרתית הזו- היא בשבילי באותה מידה שהיא בשבילם.
הסיפוק שאני מקבלת מלתת – רגש או מין אוראלי – הוא חזק ממש כמו לקבל אותו מהצד השני, ולפעמים חזק אף יותר.
תחושות של ניתוק מהגוף אכן מעניינות בפני עצמן, כי כל דבר גשמי ופיזי הופך לנפשי, כך אני מרגישה את זה, לכן קשה לי לקשר
תחושות כאלה להתעללות מינית, בניגוד לדעה של אנשי מקצוע רבים שרואים בזה מקום שבו הנפשי בורח מהפיזי.
לדעתי, סיטואציה כזו גורמת לנפש להיפרד מעצמה, להתפצל לכמה הוויות כדי להיות מסוגלת לסבול את הרגשות הגואים,
אלו שיכולים להרוס, אבל היפרדות הנפש מהגוף יכולה להרגיש כמו התעלות פנטסטית, למי שיודע לקרוא את עצמו כמובן.
זונה מאושרת2011-06-23 09:18:56
והסיכוי שגבר כמוך ירצה לשבור לי את האף הוא אפסי.
