החוק הפלילי איננו דן בנפשו של אדם אלא רק במעשיו. למעט סעיף אחד (סעף 300 רצח) אין דרישה בחוק להוכיח כוונה תחילה - זה אומר שלחשוב מחשבות פליליות מותר.
במקרה של פותח הפוסט אין שום עבירה פלילית ולגבי מחשבותיו ותחושותיו אינני יכול לומר דבר. מאחר והדברים נכתבו,כפי שקרו, אזי:
משנכנס למשכנה של העלמה - עשה זאת מרצונו הטוב והחופשי ואין פה שום עבירה (אולי ניהול בית בושת ואם הייתי עו"ד שלה -ואני לא- הייתי לוקח תיק כזה בשמחה...)
משנעלה את הדלת ולא יצא - אין פה כליאת שווא מה גם שפה לא נפסק מהלך הדברים.
מששלף 50 שקלים ושילם ל"עלמה" גם פה:לו נפסק העניין היה יכול לטעון שנשדד (אם תרצו שוד "מזויין")
אך שעובר לשליפת השקלים שלף גם את איבר מינו ולא סירב לאקט המיני הרי שמהמעשה הגלוי לעין (ורק ממנו עם נפשו של האיש החוק הפלילי לא מתעסק) לא הייתה שום עבירה.
משסיים לתרום את זרעו לתעשיית הקונדומים ויצא חופשי,אך לא מאושר, הסתיימה הסגה הזו ועבירה פלילית אין פה - לא מן המעשים הנראים לעין וכאמור על מחשבות לא מענישים.
עניין השכרות לא מוסיף שום דבר למקרה הזה,מעבר לתחושה הפרטית הלא נוחה בלשון המעטה. הטיעון שיכור הייתי הוא אכן אחד מטיעוני חזקת אי כשרות פלילית כלומר: אדם יכול לטעון שאיננו אחראי למעשיו בשל העובדה שהיה שיכור בעת ביצועם אולם: סעיף ההגנה מחמת שיכרות הושאר בקודקס הפלילי מטעמים הומניים בלבד הפסיקה הישראלית (ולא רק היא) סגרו את הגולל על הטיעון הזה שכן ברגע שאדם מכניס משהו לגופו:אלכוהול דרך פיו,סמים אסורים מהפה,לוריד,דרך אף או דוחף לישבנו - ובכן מרגע שעשה פעולה כזו היה בחזקת משהו שעשה מעשה שיש לו ברירה אחרת והוא האדון היחידי לגופו ועל כן שיכרות איננה הגנה או הצדקה לשום דבר לא במישור הפלילי ולא במישור הערכי.
גבר (בגיר היינו שמלאו לו 18 שנה או יותר) כן יכול להיאנס ולהתלונן על כך. כתב האישון מוגש בגין גרימת חבלה חמורה ומעשה סדום בכפייה או ולחילופין (תלוי מה היה) מעשה מגונה. העונש על גרימת חבלה חמורה הוא 20 שנה אחד העונשים החמורים בספר החוקים.
בניגוד לנשים (שאצלן אונס הוא סעיף ייחודי בקודקס הפלילי) החבלה החמורה גם נחשבת לחווד דעת פסיכיאטרית על פגיעה נפשית - והיו דברים מעולם. במאמר מוסגר אציין שבתי המשפט לא ממש אוהבים את זה- ולמה? בפיסקה הבאה.
למעט עבירות מרמה (שבהן ההרשעה הפלילית גורפת תשלום פצויי כספי על הנזק שנוצר מהעבירה הפלילית) אין החוק הפלילי מעניש על התוצאות של העבירה הפלילית. כלומר: מי שנאנסת חרב עליה עולמה. מי שנאנס חרב עליו עולמו. על זה,ואולי לצערי, החוק איננו מעניש. לצערי מדינת ישראל כן מענישה את נפגעי עבירות המין שכן היא לא ממש מטפלת בסעדים הנדרשים להן/להם והזניחה את זה לידיהן של כמה וכמה עמותות אבל זו ביקורת למקום אחר ולזמן אחר.
ואם כבר מתפלפלים: הוברר בחוק האינוס ובפסקי הדין (חלקם צוטטו פה) למה הכוונה "כשאת אומרת לא". אבל: לא הוברר למה הכוונה כשאתה אומר לא. המקובל הוא שגבר לא יגיד לא - ומקסימום (כמו פותח הפוסט) ירגיש רע עם המקרה. זו שאלה טובה מה יקרה עם באמצע האקט יאמר הגבר "לא-אינני רוצה" ולמרות זאת ימשיך. בעקרון,שוב פעם, נלמד על ההן מהלאו היינו: המשיך המעשיו הלא איננו תקף. הפסיק במעשיו הלא תקף. אם אמר לא רוצה ועדין המשיך,כמו שציינתי מעלה, יכול לעמוד מול הראי ולבוא בטענות לעצמו. אם הפסיק הרי שאין שום מעשה פלילי גלוי לעין ואין עבירה.
אם רוצים ללמוד מהפוסט הזה משהו (אני מתכוון לאירוע שבגינו נפתח הפתיל) אזי כדי שאפשר יהיה לקבל מזור מהמשטרה (למי שמעוניין בזה) אז צריך להתנגד וצריך לעשות מעשה שיראה לעין ויהיה ברור,גם לצד השני, שהעניין וההסכמה נעלמו ומרגע זה ואילך הדברים נעשים ללא רצון של צד אחד לפחות. קשה לעמוד במצב הזה וקל להקליד מחשבות של היית צריך לעשות וזה,כמובן, איננו הוגן ולא בטוח שאני הייתי נוהג אחרת: אולי כן, ואולי לא. מכל מקום צריך לדעת שאם נכנעים לשירות לא טוב (מנערה עובדת או מחברת הפלאפון או כל ספק אחר) אי אפשר אחר כך לטעון טענות במישור הפלילי.
ואולי מסקנה אחת חשובה מכל המקרה הזה ובכלל: במדינת ישראל גופו של אדם הוא ברשותו וזו בלבד. לאף אחד אין רשות,בשום מקרה לרבות סעד רפואי, לגעת או לחדור לגופו של אדם ובמיוחד אם סירב או עשוי היה לסרב אך לא יכול היה מפאת הנסיבות.
HIH.
