עבור רובנו תעשיית המין שנויה במחלוקת, ואינה תופעה הראויה לעידוד. רבות מגיעות למקצוע המכונה "העתיק בעולם" מצורך כלכלי, ואחרות מגיעות מחיי מצוקה, פגיעות מיניות והתמכרויות שלעתים מחריפים תוך כדי עבודה. כחברה חובתנו לסייע לאלה המבקשות להיחלץ ממעגל הזנות. אבל איך?
עיתון הארץ נתן מונופול על הנושא לבעלת טור בשם ורד לי, הסבורה שהפתרון פשוט: יש להפוך צריכת שרותי מין (אבל לא מכירת שירותי מין) לעבירה פלילית. כך אפשר לחסל את הביקוש ולגאול נשים ממה שלדעתה אינו אלא עבדות או "אונס בתשלום". לדעתה אין זנות מבחירה; מי שטוען כך מנציח את המשך הניצול.
אבל מה עושים כשנשים ממשיות העובדות בתעשיית המין חושבות שזו יכולה להיות בחירה ושיש לאפשר להן להתפרנס ממנה בתנאים בטוחים? כך למשל סבורה קבוצת עובדות בשירותי המין, בהווה ולשעבר, שהקימו לעצמן קבוצת תמיכה בפייסבוק.
האם סיפוריהן של נשים מתוך תעשיית המין יגרמו לוורד לי וחברותיה לשקול מחדש את הכללותיהן? לא ולא. ההפך הגמור. במאמר שכתבה ב"הארץ", ניצלה לי את עמדתה כדי לבזות אותן, לבטל את דעתן וחוויותיהן ולכנותן "אשכנזיות פריוולגיות" (מוזר שמי שחושבת שזנות היא עבדות מדברת על זנות פריווילגית; גם ההכללה שהן אשכנזיות חסרת שחר). מעל הכל, כאישה וכעובדת סוציאלית, התחלחלתי מהחלטתה של לי לפרסם את שמה המלא של אחת מהן, א' שעזבה את תעשיית המין ובנתה בעמל רב משפחה, שהפרסום הזה גרם לה טלטלה קשה.
עיתון הארץ לא הסכים לפרסם גרסה מוקדמת של המאמר הזה, אלא בתנאי שלא יאשים את ורד לי בחשיפת שמה של א'. לטענת העיתון, א' מופיעה בשמה באותו עמוד פייסבוק. זו אולי טענה משפטית, אך לא הכל שפיט. ברור שאין דין חשיפה ב"הארץ" דומה לחשיפה בעמוד הפייסבוק שעליו יש ל-א' שליטה. עובדה שהפומביות הגדולה שנגזרה עליה לפתע גרמה נזק רב.
צריך לתהות על המוטיבציה של ורד לי. כמי שלקחה על עצמה להנכיח נשים שמתו במעגל הזנות, כמי שטוענת שהיא עושה זאת בעילום שמן כדי לחוס על כבודן, קצת מוזר שאינה חסה על כבודה של אישה חיה. האם מי שמעזה לחלוק עליה ראויה לעונש וביזוי פומבי? לא אופתע אם נשים אחרות יירתעו מעכשיו. כך ייעשה לעובדות מין שיעזו לחלוק על מי שמינתה עצמה לדבר בשמן. קשה לדמיין צביעות וכיעור גדולים מאלה: אישה בעמדת כוח, הטוענת לדבר בשם המושתקות - בפועל משתיקה אותן.
קשה להימנע מהרושם שעוד תחום חיים נפל תחת העדשה המעוותת של הפמיניזם הרדיקלי, זה שיודע בשביל נשים אחרות מה טוב להן גם במחיר פגיעה בבריאותן הפיזית והנפשית. לי יוצרת את הרושם שכל עובדות המין הן נרקומניות שעובדות ברחוב או כלואות בדירות ועובדות בכפיה. אלא שע"פ נתוני משטרת ישראל, הסחר בנשים, שפעל בעשור הקודם מוגר בשנים האחרונות כמעט לחלוטין. על פי הסקר הלאומי של משרד הרווחה, רק 9.5% מהעוסקות במקצוע עובדות ברחוב. 96% נשים טוענות באותו סקר, שלא נתקלו בסחר בנשים או במישהי שנכפה עליה לעסוק בזנות.
לי וחברותיה מסתירות מהציבור מה שידוע זה זמן רב: הרציונל לקידום חוק הפללת הלקוח הוא הצהרה פמיניסטית ריקה על כבוד האישה, על חשבון רווחתן של העובדות בתעשייה. אחרי 15 שנים מאז שהחוק עבר בשבדיה, תוצאותיו ידועות: נשים העובדות בזנות נדחקות למחתרת, ושם כוח המיקוח שלהן מול לקוחות, עבריינים, סרסורים ושוטרים רק נחלש. החוק מסכן את בריאותן ואת חייהן, ובסופו של יום, אין שום עדות לכך שהוא הקטין את הנפח הכללי של תעשיית המין. השיח הפמיניסטי הרדיקלי מתברר כאג'נדה של נשים מבוססות שאינן מהססות לקדם אותה גם על גבן ועל חשבונן של נשים מוחלשות.
רונית דרור היא עובדת סוציאלית ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה
