ליאכטונר:
לא ברורה לי לגמרי שאלתך כי היא בעלת כפל משמעות:
- האם האדון "רימינג מעשי" טיפל בי? אני חוששת שלא נפגשנו לדאבוני....
- האם אני מעניקה טיפולי רימינג? לא לכל אחד אבל אם האזור נקי, נטול שערות ככל האפשר והזרימה נכונה אני מאוד נהנית להעניק את זה ואפילו עם הגבר הנכון זה מחרמן אותי נורא.
לאפרודיזיאק:
אני לא אוהבת להכליל ומאמינה דווקא שרוב הבנות כן נכנסות עם לקוחות ממוצא ערבי וגם אני לא שוללת אדם ע"פ המבטא אלא ע"פ צורת ההתנהגות והריח הנידף, מי שכן מחליטה לא להיכנס עם לקוח ערבי כנראה חוששת מהסטריאוטיפ שדבק בהם כגברים אלימים אבל הם ככל בני האדם בעולם לפעמים אלימים ולפעמים עדינים ומלאי חיבה.
לצעיר לנצח:
יש בדבריך הרבה מן האמת ומאופי נימת הניתוח שלך אותי יכולים אנשים מסוימים ללמוד: נכתיר זאת כדוגמא מעשית לתגובה אובייקטיבית וכנה המאפשרת לצד הנחקר לקבל את הניתוח מבלי להרגיש צלוב, בעיקר מפני שגוון המשפטים נצבע באהבה.
פעמים רבות אני מרגישה לא נוח עם העיסוק שלי וכשזה קורה אני עוצרת ומחפשת את התשובות וכל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה שהחוסר נוחות נובעת מהמוסכמות החברתיות ששולטות בעולם ומהאופן בו כולנו חונכנו להאמין ולחשוב, לראייה- החוסר בנוחות אמיתית עם מה שאני עושה מתעורר רק כאשר אני נפגשת עם אנשים חדשים ובגלל שאני לא יודעת מה דעתם בנושא אני גם לא יכולה לשתף אותם בפרטי עיסוקי דבר הגורר ריחוק אוטומטי מקשר בין אישי חדש.
אני מאמינה שבסופו של יום כולנו רוצים פחות או יותר את אותו הדבר: לחזור הביתה אל זרועות האדם שמאתגר אותנו כל פעם מחדש וגורם לנו לרצות להיות טובים יותר ואיתו להתמודד יחד בשארית חיינו, לבלות בחברת החברים האמיתיים שהיו איתנו גם ברע, להיות מסופקים מהמקצוע שבחרנו ולהמשיך ללמוד כל יום דברים חדשים תוך כדי בריאות גופנית ונפשית.
אבל....יש בי המון ניגודיות:
- בגלל מהלך חיים יוצא דופן הכולל בין השאר התעללות מינית בגיל צעיר בתוך המשפחה, אונס, הפרעות אכילה, ערפולי הכרה שונים ופגישות תכופות עם מלאך המוות- מצד אחד בגיל צעיר נזרקתי בכפייה אל הליך התבגרות מהיר מידי והסתובבתי בעולם כילדה עם נפש שהזדקנה- מצד שני את גיל ההתבגרות האמיתי שלי אני עדיין לא בטוחה שסיימתי ויכול מאוד להיות שאני תקועה נפשית בגיל 13.
- עד גיל 25 בערך לא פגשתי באף אדם בן המין השני שלא ניסה לנצל, להתעלל, לקחת בכוח בלי שום קשר לרצון הטבעי שלי, ולכן למן ההתחלה למדתי להתנתק, מגע מיני תמיד סימל כניעה, ניתוק מנטאלי והפרדות מהרגשות לכן הדרך היחידה בה הצלחתי ליהנות מיחסי מין הייתה בעבודה בזנות, למרות שברור לי שהבסיס רקוב = בעקבות מפגשים אין ספור עם גברים שלא שמו את טובתי לפני תאוותם אני לא מתייחסת אל העבודה בזנות כבניין המט לנפול אלא כדרך היחידה בה אני מצליחה לספק את עצמי בשלב זה של חיי.
בקול קטן מתוך מודעות של ילדה אני שומעת את עצמי אומרת: "אף אחד לא ייקח ממני בכוח יותר, אני אדון לגופי", בקול נוסף של ילדה שהתבגרה קצת ואז חזרה אל הזנות לא מתוך חוסר בברירות אחרות, אומר שכרגע אני בוחרת בדרך הזו בעיניים פקוחות לרווחה ומתוך מודעות מלאה לגבי מה מניע אותי ולגבי העובדה שבגלל העבר האפל אני מי שאני היום, אתם אולי תאמרו- צריך לתקן ולשפץ את היסודות ואני פשוט לא מנסה להתנגד יותר לנטייה הטבעית שלי.
- מצד אחד החיים לימדו אותי בחתכים עמוקים ומדממים שאין לי על מי לסמוך וכי האהבה היחידה שחשובה היא האהבה לעצמנו מצד שני אני עדיין מאמינה בתום מוחלט כי יש אהבה אמיתית בעולם אבל אני בספק שאצליח למצוא אותה בעקבות החוסר אמון הבסיסי שיש לי בבני אדם.
- מצד אחד קשה לי להאמין שבני האדם הם יצורים מונוגמים מטבעם והרעיון של לשכב עם אותו האדם כל החיים נראה לי עגום ובלתי אפשרי לביצוע, מצד שני קשה לי לקבל את הרעיון שהאדם שבחרתי בו יגע באישה אחרת, רעיון שכנראה אצטרך להשלים איתו ע"פ העובדות בשטח- בעבודתי- ובקריאה של נושאים שונים מגברים נשואים בפורום זה- באם ארצה לחלוק את חיי עם אחר. ואולי עדיף בעצם להיות לבד?
- זה אלפי שנים כבר שהגברים השתמשו בגוף הנשים כפי רצונם, שלטו בו ועשו בו חליפין כדי להעצים את קשרי הסולידאריות ביניהם ומכרו אותו לשימושם והנאתם- עתיקה יותר מהמקצוע העתיק של הנשים היא "הזכות" העתיקה של הגברים על גוף האישה. עובדה מפתיעה נוספת היא איך הצליחו ליצור תפיסה שמה ש"טבעי" לגברים – לא "טבעי" לנשים. במשך מאות שנים המודל הפילוסופי של "מין אחד" הצמיד לקוטב הנשי את הקשר הביולוגי, מיני, לא רציונאלי מול הקוטב המנוגד של הגברי- החושב, הרציונאלי, יוצר התרבות. כדיי להצדיק את הזנות והשימוש בגוף הנשים "יוצר התרבות" לא מהסס להציב את הטיעון שהוא עצמו יש לו דחפים מיניים "טבעיים", דחפים שהנשים הנשלטות ע"י הטבע חפות מהם (מתוך מאמר של לאה גולד גרינפטר)
למה קשה לאנשים להאמין כי מה שאני עושה גורם לי להנאה אמיתית? למה כשאני עסוקה בעבודתי אני מרגישה שלמה ורק כאשר אני צריכה לתרץ את עצמי לחברה הכביכול מונוגמית ומוסרית אני מרגישה שלא בנוח רק כי אני היחידה בנמצא שמודה בסטיותיי וחיה איתם בשלום?
אני יודעת שמתוך כל המילים שלי ניתן לדלות חומר רב המורה בדיוק על אותן הסיבות שבגינם עליי לעזוב את המקצוע אבל תהיו בטוחים שאני מודעת לכולן, על כל הניגודיות שבי לא צמצמתי את עצמי לאיבר מין בלבד ואני מאמינה באבולוציה טבעית שתהפוך אותי לפוטנציאל ממומש.
עד אז- אני נהנית מכל שנייה בלי רגשי אשם ולא מבזבזת את הזמן בהגדרה של דברים כטובים או רעים נכונים או מוטעים אלא חיה ע"פ מסגרות שלא הוכתבו מראש ומאמינה כי אלו יובילו אותי לפתחי תובנות מעניינים יותר ולעתיד מזהיר.
באהבה
מירב.
)